מישל, אגדת קיץ : טרילוגיה בארבע עונות

בפואמה בארבעה חלקים מגוללת אפרת מישורי את סיפור אהבתה הסוערת לגולש גלים שרירי וצעיר ממנה בשנים רבות – מערכת יחסים יצרית ששלחה אותה לשיאים של חושניות ולתהומות של כאב. זהו ספרה הנועז ביותר של מישורי, וגם המשעשע ביותר, הנגיש ביותר, ואולי גם העמוק ביותר. כך היא מתארת אותו, במילותיה שלה:הִפְשִׁיל מִכְנָסָיו וְקָרָא לִי לָבוֹאסֵרַבְתִּי, הוא ספר שרובו ככולו מסתכם בשינוי השורה האחרונה של שירי זה, הישן: . להיפך. הפעם הלכתי על זה. הארכתי קיץ לארבע עונות ושלושה קיצים עד כלות כל הקִצים. המציאות היא מין סרט, לעתים מכאיב יותר ממנה, לעתים משמח יותר, ותמיד מפתיע ומקורי יותר. הוא ספר פמיניניסטי, בה במידה שהוא פמיניסטי: אולי הוא סיכום כל המישֶׁלים באשר הם וניסיון להתיידד איתם, ואולי הוא דווקא תחילתה של היכרות עם זן נשי אחר של עצמי, המשחק את כל הדמויות כולן – החל בנערת קוקה קולה שזופה, שמפזזת בחוטיני על שפת הים, עבור דרך מי שמוצאת את עצמה אם ואחות לגבר שרירי, שרוט ובלתי חדיר, וכלה במי שעונה לו מחוץ לעונה וחושפת עין חדה ויודעת-כל מבעד לרְעָלה המכסה את פניה. כמי שמרגישה לכודה בהולוגרמה, אני חושבת שכל המוטיבציה שלי לנוע בתוך הכתיבה היא לייצר אמת כנגד כל נוסחי-העצמי שהקמתי כנגדי. הנפש היא אינסופית. הזמן שמוקצב לחשיפה שלה מוגבל. להרגשתי, גם ההתקלפות היא אינסופית. תמיד יש עוד שכבה לחשוף, תמיד תמורת כל סוד שרואה אור – שניים נותרים בחושך.אפרת מישורי, על מפתנו של קיץ חדש, 2023