החבר'ה הטובים חוזרים

המשאית הצבאית נסעה מזרחה. במכלאה הניידת הרתומה אליה ישבו, דחוקים זה לזה ורועדים מקור, שלושה נערים: ירמי, עוזי ואני (כלומר: יוסי). השעה הייתה חמש בוקר והשמש שלחה קרני גישוש ראשונות. הבטנו זה בה ואלמלא מצבנו העלוב, בוודאי היינו פורצים בצחוק גדול: מה לנו ולמכלאה נגררת זו?"מה יהיה?" רטן עוזי."יהיה מה שיהיה", פלט ירמי."נפסיד את מסיבת הסיום בבית הספר. אולי שכחתם, אבל מחר אנחנו מסיימים כיתה ח'"."זה מה שמטריד אותך?" שאל ירמי. אחר כך סקר במבט ארוך את הגבעות הסלעיות שחלפו על פנינו. "בואו נסכם את מצבנו", אמר. "האנגלים מובילים אותנו כנראה ללטרון"."ללטרון?" שאלנו עוזי ואני בתמיהה. "איפה זה?""לטרון זה בדרך מרמלה לירושלים. זהו מחנה המעצר הגדול ביותר של האנגלים בארץ. רוב האנשים שעצרו האנגלים מובאים לשם. אבי סיפר לי עליו. התנאים שם מחורבנים ושומרים עליו חזק. אי אפשר להימלט ממנו. כמעט ...""מה נעשה?" שאלתי. קולי היה די עגום."נברח!" פסק ירמי.