כדורגל ולאומיות

זה החל כמבחן גבריות של צאצאי הבורגנות האירופית באמצע המאה ה-19, וזה הפך עד מהרה למשחק מבוקש של מעמד הפועלים, שאימץ אותו אל לבו. מדינת הלאום המודרנית, שנמצאה אז בשלבי התהוות, קפצה עליו כמוצאת שלל רב: הכדורגל אצר עבורה פוטנציאל לאירוע של תרבות המונים שיבטיח את ההגמוניה שלה. ואכן, בתוך זמן לא רב ממיסוד הכדורגל נצמדה אליו הלאומיות ואנסה אותו להישמע לה. שחקני הנבחרות הלאומיות לבשו את צבעי הלאום והפכו למייצגים הבולטים ביותר של הלאום והמדינה ברגעי ההפוגה בין המלחמות הריטואליסטיות. מדינת הלאום ניכסה את פרות הניצחון ותפללה את תוגת הכישלון – משחק הכדורגל הופקע מעתה לטובת העם והמדינה.הספר בוחן מקרוב את האופן שבו הכדורגל הישראלי, שקדם להקמת המדינה, ליווה אותה בצייתנות ובהכנעה מראשית דרכה. מדינת ישראל, שמנהיגיה לא העריכו במיוחד את המשחק העממי הזה, ידעה לעשות בו שימוש ציוני כאשר היה לה צורך בכך, והכדורגל הישראלי היה אפוף אפוא בסממני הלאומיות הציונית-יהודית. בסרטוט מפה היסטורית ראשונית וחלוצית של הכדורגל הישראלי משנות ה-50 עד ימינו, מתחקה אמיר בן-פורת אחר אופן ההשתנות של המשחק הפופולרי והמענג הזה מאירוע בנאלי כפרקטיקה לעצמה לאירוע נשגב, רב עוצמה, המקפל בתוכו תוצאות משמעותיות לזהות היהודית, שכן במשך זמן רב היה הכדורגל הישראלי מכשיר של אינטגרציה למכלול שסומן כמדינת היהודים. ואולם כאשר חלו שינויים בחברה ובתרבות הישראלית, כאשר נסדקה המדינה המונוליתית, חלו גם שינויים בזיקה שבין הכדורגל ללאום ולמדינה. הכדורגל התמסחר, הזיקה המקומית החלה להתחרות בזיקה הלאומית, ו"אחד עשר האנשים המופלאים המייצגים את המדינה" מייצגים מעתה את כל אזרחיה – כמעט.אמיר בן-פורת הוא סוציולוג החוקר את הספורט הישראלי ומלמד בחוג למדעי ההתנהגות במסלול האקדמי של המכללה למנהל; מחברם של הספרים "בילאדי בילאדי" (בבל, 2001), המביא את סיפורה של הפועל טייבה בליגה הלאומית, ו"ממשחק לסחורה" (המרכז למורשת בן-גוריון, 2002), המתאר את הפיכתו של הכדורגל הישראלי מפרויקט פוליטי לפרויקט מסחרי.