דום לב

שוב ההתעסקות האין־סופית הזאת עם הילד: תאכל את זה, לא, תאכל את זה, אז רק את זה, זה לא נגע, רק תטעם, נו, אי אפשר פתיתים ושניצל כל הזמן, חמודי, אתה חייב לאכול ירקות, רוצה להיות חזק כמו ספיידרמן? אז קח מלפפון. משא ומתן שלא נגמר. כמה אנרגיות שפכנו שנינו רק כדי שיאכל איזו עגבנייה. או שאולי זה רק בשביל לא להסתכל אחד לשני בעיניים, ולדבר. לרוני יש בעל קשוב ומקסים וילד רגיש ומתוק. יש לה בית ועבודה וחיים טובים ובכל זאת נדמה שכל מה שהיא עושה זה להימלט מכל אלה. למה את מסתובבת בפרצוף חמוץ כזה? למה את לא מרוצה כל הזמן? כלום לא מספיק לך אף פעם, היא מטיחה בעצמה, ובכל זאת שבוע אחר שבוע היא הולכת לבית האבות, לבקר את סבא שלה המקונן על טעויות העבר, במקום להיאחז בכל כוחה בהווה, שהולך ונשמט ממנה. כאשר הגורל, באירוניה שרק הגורל מזמן, מכה בה, גם החוט הדק המחבר את רוני לחייה שלה, נפרם והיא נאלצת לבחון מחדש את מושג המשפחה והבית, כדי למצוא לעצמה מקום. "דום לב", ספר הביכורים של ציפי בן שלום, הוא יצירה פיוטית, בשלה ונוגעת ללב.. -- מהכריכה האחורית