מדיניות ההרתעה : ישראל בין שתי מלחמות (1967-1957)

לאחר מלחמת השחרור עברה ישראל תקופה מאתגרת ביותר. פרק הזמן שבין מלחמת סיני לבין מלחמת ששת הימים העמיד את המדינה מול איום שדרש התחזקות צבאית וחיפוש בריתות להגנתה. תבוסתו במלחמה ב 1956- הביאה את נשיא מצרים, גמאל עבדל נאצר, לתכנן נקמה בהמשך, ולפי הצהרותיו להביא להשמדת ישראל. איום זה התחבר למדיניות ברית המועצות לחמש את מצרים וסוריה ביד נדיבה. כוונתה להגדיל את השפעתה במזרח התיכון הייתה בעיצומה. על בסיס זה מתאר הספר את מדיניות ההתחזקות של ישראל, כדי ליצור מצב המרתיע את נאצר מלתקוף, תוך ניצול הזדמנויות. לאור העובדה שישראל לא הייתה מסוגלת להשתוות לכמויות הנשק שבידי מדינות ערב, נאבקה ההנהגה על כך שהפער הטכנולוגי הצבאי יהיה לטובת ישראל, משימה שהייתה מורכבת וקשה ביותר. באיזו מידה הצליחה ישראל להרתיע את אויביה בתקופה זו? האם התכוון נאצר לתקוף את ישראל ביוני 1967 או להגיע להישגים מדיניים בסגירת מיצרי טיראן והוצאת כוחות האו”ם מסיני? -- מהכריכה האחורית.