הבת האפלה

לֶדָה, ילידת נפולי, מרצה לספרות אנגלית באוניברסיטה של פירנצה, חשה את עצמה כבפתח חיים חדשים, חופשית לתשוקות ולחלומות, לאחר ששתי בנותיה הבוגרות עברו להתגורר עם אביהן בקנדה. סוף-כל-סוף גמרה להביא אותן לָעולם; אף-אחד כבר לא תלוי בהשגחתה, ואפילו היא-עצמה כבר לא לטורח עליה.באופטימיות הזאת היא יוצאת לחופשת קיץ בעיירת חוף. אלא ששם, על שפת המים, היא נתקלת במשפחה נפוליטנית גדולה, גסה ורעשנית, שנוכחותה מבלבלת אותה, מושכת אותה ומאיימת עליה. מחזירה אותה אל הצללים של הנשים במשפחה שלה, אשר עד כה סברה שהצליחה להיחלץ מהם.רבים הם הדברים המקולקלים, האבודים, שדימתה כי כבר השאירה מאחור – ובמרכזם הבחירות האמביוולנטיות שעשתה כְּאֵם; יש ביניהם דברים שמעולם לא דיברה עליהם עם איש. והנה עכשיו צצים כל אלה במערבולת של תמונות חיות.משהו התעקם בתוכה, ומבלי שתוכל לשלוט בכך, בסתר, היא עושה מעשה עכור, חסר-היגיון, שהימשכותו ממיטה סבל; מעשה שלמרות החלטותיה אינה מסוגלת לתקנו ואינה מצליחה להבינו.'הבת האפלה' (2006) הוא הרומאן הבשל והמושלם ביותר של פרנטה עד כה. אחרי 'אהבה מטרידה' (1992), שהגיבורה שלו נאבקת על זהותה מול אִמה; אחרי 'ימי הנטישה' (2002), שהגיבורה שלו מַלְחימה את חלקיה מחדש בעקבות עזיבתו של בעלה – נפנית פרנטה ב'הבת האפלה' אל אם האוספת את שברי זהותה מול בנותיה ומול הטורפנות התובענית של האימהוּת. איש עוד לא עירטל כמו פרנטה את היחסים שבין הנשים בתא המשפחתי. זהו רומאן אמיץ בעמידתו מול המוסכמות של האימהוּת הטובה – ספר שנועד לכל הנשים שאינן מעיזות לדבר כך על אימהוּתן, ולכל הגברים הסבורים לתומם שהם יודעים מה עובר בנפשן של נשים.