שמים כחולים, אדמה לבנה

אישה בת 37. עיר. לעיר קוראים טוקיו. טוקיו הפרטית של דמותנו צוקיקו. טוקיו של צוקיקו בנויה על מרקם של ברים יפניים, נתיבים מתחלפים, מאכלים אהובים, שוטטויות. עיר, שבתוך המהירות שלה, פוערת מקום לגירוי כל החושים – ריחות, שווקים, צלילי היום-יום, תופעות מקומיות. הילה מיוחדת מסתתרת ברכישות אקראיות, באובייקטים נדירים, בטיולים צדדיים. עולם החושים של צוקיקו בעיר מצית את דמיונה, והדמיון גורם לצוקיקו לרקום חלומות: לתכנן את מרקם חייה  במפה של עירה הפרטית. אלא שבדידות קטנה –  אותה בדידות האופיינית לדמויות החוצות את המטרופולין האינסופי של המאה ה-21 ביום ובלילה, בין מסעדות ומסבאות, בין שווקים וריחות ומאכלים מעוררי תיאבון – בדידות זו אינה פוסחת על דמותנו, צוקיקו. ואולם, לצוקיקו יש אסטרטגיה לצאת ממצב הבדידות הזה. והאסטרטגיה מתבססת על הרגלים מחזוריים – הליכה, שתייה ואכילה, התבוננות. מרכיבי היסוד האלה באורח חייה של צוקיקו עושים את למעין ספר "זן", שמתוקף המוטיבים המודרניים שלו – הבר המחליף את המדיטציה – ניתן אף לכנות את סגנונו "זן-פופ".פגישה מקרית של צוקיקו עם דמות ארכיטיפית בספרות היפנית – המורה הזקן, מובילה את השניים ליחסי סימביוזה. הפרוזה של קוואקמי נפתחת בהדרגה, ואנו נחשפים למשחק תמידי בין חיי המסורת והחיים המודרניים, בין חוכמה עתיקה וחוכמת הרחוב – המתגלם בהליכות, בשתיית סאקה ובשיחות לקוניות אך רבות משמעות.פשטות, סבלנות וצבעוניות מאפיינים את הכתיבה של קוואקמי, המטפלת בעדינות אך בתכליתיות בנושאים כגון משפחה, ניכור, טבע, שגרה ותקווה. היא מעוררת אותנו לבחון שוב לבחון שוב את אותו נושא נצחי שגורם לנו – אולי – להתעורר באמצע הלילה באנרגיה מחודשת: חיפוש האושר האישי.