חליל בודד בחושך

סיפור על בדידות וחברות יכול להתרחש בכל מקום ובכל זמן. חליל בודד בחושך, מתרחש בשנת 1957 בבאר שבע. בשנים ההן רוב תושבי העיר הם עולים חדשים, שהגיעו לארץ לאחר מלחמת העולם השנייה. רובם עדיין מחפשים קרובי משפחה שעקבותיהם נעלמו. מתגעגעים אליהם ומקווים למצוא אותם. העולים החדשים חיים בעוני, ומתקשים להסתגל לארץ ולשפה העברית, לנגב עם השמש הקופחת וסופות האבק. הם מתמודדים עם מחסור, זרות וזיכרונות אישיים כואבים מאוד.אל המציאות הזאת מגיעה נערה צעירה מקיבוץ בגליל שזה עתה סיימה את לימודיה. היא מלאת רצון לעשות כל מה שביכולתה למען בני הנוער שבשכונה, ונוכחת לדעת כמה גדול השוני בין המציאות ממנה היא באה לבין העולם אותו היא מגלה.למרות הקשיים והפערים זהו סיפור אופטימי, כי נרקמים בו קשרים חדשים, עולים בו רגשות הדדיים, וגם אם נעשות טעויות, קיים רצון כנה לתיקון וגלום בו גם יופי וטוב.חליל בודד בחושך הוא סיפור על רגשות ויחסי אנוש, וגם על הקשר הנוצר בין בני אדם ובין האדם לסביבתו.רוני גבעתי שחיה בעין גדי כותבת סיפורים למבוגרים ולנוער.סגנון כתיבתה אישי מאוד, מקורי, מדויק ותמציתי. היא מפגישה את הקורא הצעיר עם  העולם  הפנימי של הדמויות עליהן היא כותבת, תוך תיאור סביבתן, משפחתן, המצוקות והשמחות שלהן.רוני גבעתי שכותבת למבוגרים, לילדים ולבני נוער זכתה בפרסים ספרותיים חשובים:בפרס זאב; בפרס רחל ניומן, בעיטור אנדרסן ובפרס ראש הממשלה.והיא כלת פרס היצירה ע"ש לוי אשכול לשנת 2009 "אני לא יכולה לומר שאני לא חושבת על הקורא. אני חושבת על זה, כבר אמרתי פעם לעורך שרצה שאשנה משהו, שאני לא משנה, גם אם הספר לא ייצא לאור. אני לא כותבת בחלל. הרי יש אנשים שקוראים. אני שמחה מאוד שמישהו קורא את הספר וכותב עליו. אבל העבודה של הכתיבה היא הדבר המעניין" "תיאורי הטבע בכתביה אינם קישוט אלא המהות, המקום, החיים עצמם שהם הטבע"הספר "חליל בודד בחושך"  חיזק בי את הוודאות שרוני גבעתי היא אחת הטובות בסופרים  שלנו, אף שאינה מוכרת בציבור הרחב, ואף שרוב ספריה מיועדים כביכול לבני הנעורים... מה שוודאי לי מעבר לכל ספק הוא שאין כרוני גבעתי בכתיבה על הטבע הארץ-ישראלי,על נוף המקומות שחיתה בהם .הארץ- תרבות וספרות, יוני 2010 ספרה החדש שלרוני גבעתי עוסק בנערה קיבוצניקית המסייעת לעולים חדשים,ומיועד ל"צעירים" אבל מבוגרים יתרגשו ממנו לא-פחותחוט של עצב עמוק, ותחושה שלא כל המעוות יוכל לתקון נסוכים על הספר, ורק פגישה מאוחרת ביןטליה ואמיליה, שמתרחשת לאחר שנים, מחלצת אותנו מתחושת האשם והייאוש.רוני גבעתי  אינה נותנת לנו להישאר ללא תקווה. אורה ערמוני, הקיבוץ, יולי 2010