אשת המאור הגדול : עשרים וחמישה סיפורי מופת ומסירות נפש ממסכת חייה המופלאה של הרבנית מרגלית יוסף ע"ה...

עשרים וחמישה סיפורים - לבת ישראל - ממסכת חייה המופלאה של הרבנית מרגלית ע"ה אשת המאור הגדול - זצוק"ל. *** הם לא ידעו כי הרבנית, שכבר הרגילה את עצמה לרעוב על התורה הקדושה, החליטה ללמד אותם פרק בהלכות כבוד התורה, ללמד אותם מה הוא המזון החשוב ביותר! "הבאתי עמי את האוצר היקר מכל!״ השיבה הרבנית ברגש, והוציאה את הספרים מן הארגזים. "זו היא התורה הקדושה, היקרה מזהב ומפז - משקי אורז ומשקי קמח! מוטב לנו לסבול קצת רעב, ובלבד שהרב יוכל להמשיך וללמוד בהתמדה..." בכל פעם שמרן הוציא לאור חיבור חדש, היתה הרבנית שמחה ומאושרת. ביום שהספר יצא מבית הדפוס, היתה עומדת בפתח הבית וממתינה לשובו של מרן. וכאשר היה מגיע, היתה זורקת עליו סוכריות כמו שזורקים על חתן בבית הכנסת. בכל ליל שבת, כאשר בני המשפחה היו שרים את השיר: ״אלי בא זמן״, היתה הרבנית עומדת על כך, שמרן הוא שישיר את הקטע הפותח במילים: ״בכתר תורה הכתירני״, ״לראשו של מרן קשור כתר תורה!״ היתה נוהגת לומר. *** מרן ניגש למיטתה של הרבנית בצעדים מדודים. נשימותיו כבדות, עווית חולפת על פניו, ולפתע נפרץ סכר הדמעות. הוא מביט בפניה החיוורות של הרבנית, ופניו הקדושות נשטפות בנחלי דמעות. ״הרבנית״, הוא קורא לה, ״הרבנית, קומי״ . מרן מבקש, מתחנן, שרוולי גלימתו נרטבים בדמעותיו. אבל הרבנית אינה מגיבה. היא אינה יכולה, גזע המוח נפגע. לפי הערכות הרופאים, היא אינה מודעת כלל למה שמתרחש סביבה... מרן אינו מרפה: ״מוצאי שבת היום״, הוא לוחש לה ואוחז בידה. ״את זוכרת איך בכל מוצאי שבת היית אומרת אתי את פסוקי ההבדלה: ״קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה׳ עלייך זרח"?"