רחל, רחל

להתחבק ‮”‬אֲנִי‭ ‬צְרִיכָה‭ ‬לְחַבֵּק‭ ‬מִישֶׁהוּ‭/ ‬אֲנִי‭ ‬רוֹצָה‭ ‬לִצְנֹף‭ ‬אֶת‭ ‬גּוּפִי‭ ‬סְבִיב‭ ‬גּוּף‭ ‬אַחֵר‮”‬‭ ‬ ‭)‬מתוך‭ ‬‮’‬חולשה‭ ‬רגעית‮’‬‭, ‬רחל‭ ‬שקלובסקי) הָיָה‭ ‬לָךְ‭ ‬קַר‭ ‬בַּגּוּף‭, ‬בָּעֲצָמוֹת בְּשָׂרֵךְ‭ ‬נִרְעַד‭, ‬סָמַר רָצִית לְהִצְטַנֵּף‭ ‬סְבִיב‭ ‬גּוּף‭ ‬אַחֵר כְּמוֹ‭ ‬עֻבָּר הָיָה‭ ‬לָךְ‭ ‬קַר כָּתַבְתְּ‭ ‬עַל‭ ‬גּוּף‭ ‬ בּוֹדֵד‭ ‬ וְהַצָּמָא‭ ‬הַמַּר בַּנְּשָׁמָה הָיָה‭ ‬לָךְ‭ ‬קַר אַךְ‭ ‬אַלְלַי שָׁכַחְתְּ‭ ‬לְהִתְקַשֵּׁר‭ ‬אֵלַי כמה פעמים בחייו של אדם, אם בכלל, מזדמן לו לפגוש נפש אחות, שמאירה בו תכונות שלא הכיר, שקוראת את צפונות לבו כספר פתוח, שמטביעה בו חותם בל יימחה? כזאת הייתה המשוררת ומבקרת הספרות רחל שקלובסקי לאשת החינוך והמשוררת נגה אורנשטיין סולודר. ולהיפך. שנים אחרי שחלפה מחייה של נגה ומהעולם, שבה רחל שקלובסקי והידפקה על דלתה, וכאילו ביקשה ממנה לספר את סיפורן, לשורר אותו. למענן ולמענינו. בנפש חפצה וגועשת, בכנות עזה, בלשון כה יפה וייחודית שאינה חוששת מן הגבוה והנשגב, בשפה שהיא – גם – מבט, וחלון וראי לדמויותיהן של שתי הגיבורות בספר, כותבת נגה את האהבה והגעגוע, האשם והצער, את הזיכרון והשכחה, את הקשר הזה, שהיה – ועודנו, חד פעמי ונדיר, קשר שהחל בשותפות למסגרת טיפולית שהפכה לשותפות גורל, ותם – על כל פנים בגלגול הזה – בידיעה המצמיתה על אודות מותה של רחל, שדמותה הצבעונית, המוארת, המרתקת, קמה לחיים בספר הזה, כפי שתוכלו לקרוא בעצמכם. -- מאתר ההוצאה.