הצלופח

(1981-1896) הוא דמות מרכזית בשירה האיטלקית של המאה העשרים, מי שתרם רבות לעיצוב לשונה ולחידוש פניה, ומי שיצירתו נחשבת לאחת הפסגות בספרות האיטלקית המודרנית בכללותה. ההכרה בחשיבות ובמשקל הסגולי של שירתו גדלה והלכה – גם ברמה הבינלאומית – בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, וב־1975 זכה בפרס נובל לספרות, בשל המיזוג הייחודי, כפי שצוין, בין "רגישות אמנותית רבה" ל"מבט חסר־אשליות על החיים".בכרך זה מוגש לראשונה לקהל הקוראים הישראלי, מקור מול תרגום, מבחר מקיף ומייצג מתוך שלושת הקבצים הראשונים שלו, שבהם הגיעה שירתו להישגיה המשמעותיים ביותר: (1925), (1939),  (1956). למרות ההבדלים הניכרים בין הספרים, המשורר ראה אותם כמין טרילוגיה שבין מרכיביה קיימת אחידות ורציפות. הקורא ימצא בהם אותו מסע בירור וחיפוש אחר מהות האדם ויחסו לעולם, ויתוודע דרכם לקול לירי בלתי־נשכח, מנכסני צאן ברזל של השירה האירופית של המאה העשרים.