אדריכלות ודאגה

לאחר עשורים של מדיניות כלכלית ניאו-ליברלית, החל בראשית המאה ה-21 שלב חדש בשיח הביקורתי באדריכלות אשר בא לידי ביטוי בתפישתם של אדריכלים החותרים להשפיע על המציאות בכלים מקצועיים, בתכנון פרויקטים אדריכליים למען קבוצות אוכלוסייה מוחלשות בישראל ובגדה המערבית. הספר אדריכלות ודאגה משייך יוזמות אלה למגמה אדריכלית צעירה מהעשורים האחרונים במערב שמאופיינת במעורבות חברתית.תוך כדי התבססות על תפישה מוסרית פמיניסטית, "האתיקה של הדאגה", שמציבה את האכפתיות ואת הקרבה לזולת במרכז הדיון האתי, שלי כהן בוחנת את המניעים האתיים של יוזמות חברתיות באדריכלות. מכיוון שאת תחום האדריכלות איננו נוטים לתאר במונח דאגה, הספר שואל את מאפייני מושג הדאגה שפיתחה התיאורטיקנית ג'ואן טרונטו מתחומי המגדר ומדעי המדינה לתחום האדריכלות. בתקופה של מגיפה ומשברים, שבה ספר זה רואה אור, דיון עקרוני במקומה של הדאגה בתחום האדריכלות נדמה כחיוני יותר מתמיד.הספר מציב קריטריונים ברורים להערכת אדריכלות חברתית: האדריכלים הנדונים בו נוקטים יוזמה אדריכלית או מצטרפים ליוזמות של ארגוני חברה אזרחית או של רשות עירונית; הפרויקטים עונים על צורכי תכנון שהרשויות והשוק אינם ממלאים או מזניחים; הם מערבים קהילות ודיירים, והם עושים שימוש בכלים עיצוביים הרגישים לייחודה של אוכלוסיית היעד. כדי לעמוד על זיקתו של העיצוב האדריכלי למשתמשים הפגיעים פוּתח בספר המונח "אדריכלות תלוית משתמש".  ד"ר היא אדריכלית, אוצרת וחוקרת היבטים חברתיים של המרחב בישראל. סדרת התערוכות "מקומי" שאצרה עם שותפים בגלריה בבית האדריכל הייתה בין הצמתים שבהם התפתח שיח ביקורתי חדש באדריכלות. בין הספרים והקטלוגים שערכה עם שותפים: "ארץ מקלט: התגוננות אזרחית בנויה" (הגלריה האוניברסיטאית לאמנויות ע"ש גניה שרייבר 2010); "צורות מגורים: אדריכלות וחברה בישראל" (חרגול ועם עובד 2007) ו"הפרדה: הפוליטיקה של המרחב בישראל" (חרגול ועם עובד 2007).