הדמוקרטיה ואויביה

הדמוקרטיה היא המובן מאליו של חיינו כאזרחים. היא הפכה לסיסמה המבטיחה לנו שאנו "מצידה הטוב" של הציביליזציה, "נאורים" ולא "חשוכים". היא נתפסת הן כמשטר והן כסט ערכים המעצבים את אופייה וזהותה של תרבות המערב המודרני כליברלי וסובלני. מסיבה זו ממעטים לדון בה לעומק, כפי שנמנעים לרוב לקיים דיון מעמיק על היסודות המעניקים משמעות איתנה לחיינו. אבל הפילוסופיה מחויבת דווקא לשאול ולחקור את מה שנתפס כמובן מאליו, כבסיס מוצק ולא מעורער של כל חברה וחברה. רוני קליין בחר לדון בשאלת הדמוקרטיה משלוש פרספקטיבות שונות המזינות אחת את השנייה: הדעה, העם, הריבונות.הדמוקרטיה מוגדרת מאז רוסו כ"ריבונות העם", אך מה פירוש הדבר? האם ה"עם" יכול באמת להיות "ריבון"? האם ריבונות זו אכן מולידה את הטוב שבמשטרים, כפי שהדמוקרטיה מתיימרת להיות? הספר אינו בוחל בשאלות נוקבות על אודות ריבונות העם, שאלות העולות ביחס למושג ה"דעה". שהרי הדמוקרטיה, שלטון העם, היא גם המשטר המאפשר את חופש הביטוי, כלומר את חופש הדעות. אך מהי בדיוק "דעה"? ספר זה מבקש להבין את השיח במרחב הדמוקרטי המבוסס על ריבוי הדעות. ההוגים הנידונים בו – אפלטון, הובס, רוסו, טוקוויל וקרל שמיט – התייחסו למציאות המורכבת של המרחב הדמוקרטי כמרחב פתוח המאפשר ריבוי דעות. אך מעבר לריבוי זה לעיתים מתגבשת בחברה "דעה רווחת", דעה הכופה את עצמה על כל אחד ואחד. מהו גורלם של מושגי יסוד כמו ה"אמת" וה"צדק" במשטר המקדש את הדעות ואת "ריבונות העם" כערובה למשטר טוב? ספרו של רוני קליין, אשר מתחיל ומסיים בדיון על אודות השיח הפוליטי בישראל, מבקש לעלות שאלות קשות שהמרחב הדמוקרטי מנסה להימנע מהן, שכן הן מערערות את מעמדה הקדוש של הדמוקרטיה בשיח הציבורי הישראלי בפרט והמערבי בכלל. אבל אם הפילוסופיה מחויבת לחיפוש אחר האמת, אזי ספר זה ניתן לקריאה כהקדמה לפילוסופיה פוליטית.הוא עמית-מחקר בבית-הספר ללימודי תרבות באוניברסיטת תל אביב. מחקריו דנים בפילוסופיה יהודית-צרפתית בת-זממנו, בתיאוריה ספרותית בצרפת במאה ה-20 ובמרחב התרבותי-גרמני (הלדרלין, ניטשה, היידגר). ספרו "אות, גוף, קהילה – עיונים בהגות יהודית-צרפתית בת-זמננו" ראה אור ברסלינג (2014).