סוזנה-השביל שביער

לפניכם שילוב ספרותי המציף סוגיות זהוֹת בחיי האדם המודרני. בשני המקרים ישנה דמות החיה בבדידות ובתחושת זרות בעולם מורכב שאינו מתעלה אל ציפיותיה הרוחניות. נימת הנובלות עשויה להישמע תמימה בהקשר הגרמני, אולם הכתיבה הפשוטה מציעה התבוננות רוגעת יותר על הדברים מאשר זו שמציע הרומנטיציזם הקלאסי. סוזנה היא אוצר ספרותי: הנובלה נכתבה תוך כדי עבודה בכפייה, בלילות ובזמן רדיפות אנטישמיות אלימות. הנובלה עוסקת במערכת היחסים בין מחנכת יהודיה, נוקשה וממורמרת המופקדת על חינוך נערה מתבגרת בעלת “הפרעה נפשית”, אך הסובלת בעיקר בגלל אהבה. השביל שביער הוא טקסט שהקריאה בו משולה ללגימת כוס מים קרירים בעיצומו של יום קיץ לוהט. במוקד הסיפור מיזנטרופ עשיר ובודד הסובל מתסמינים שאפשר בקלות לייחס לתחלואי האדם המודרני. בעצת נטורולוג הוא יוצא לסדרת שוטטויות ביער. סך שתי הנובלות הוא הרבה יותר משתיים, שכן הקריאה עשוייה להוליד מרחב חשיבה שלישי — אותו הקשר שיוצר הקורא. מי הוא אדון טיבוריוס קנייגט? איש עשיר בעל מזג רגיז. בעצם הוא מיזנטרופ בודד הסובל מתסמינים רבים שאפשר לייחס לאחת המחלות הבולטות של האדם המודרני: חרדה קיומית. מיואש מהכול ובייחוד מחיי השפע הכפויים, מתייעץ האדון עם רופא נטורולוג – שמעולם לא רשם ולו מרשם אחד – והלה מייעץ לו לצאת אל הטבע. טיבוריוס מוצא יער ובו הוא מוצא שביל. מכאן ואילך נפתחת סדרה של הליכות ביער, שבה שום הליכה אינה דומה לקודמה. מן החוץ נראה היער המסתורי – מעין גן רנסאנסי – כמו דבר-מה בלתי משתנה, אך מבפנים השביל מפתיע; כל כניסה אליו והעמקה בו נעשית בעבור הדמות, הסוד לבריאות, לשמחה, לתבונה ולמה לא? גם לאהבה. “השביל שביער” הוא טקסט מופתי משנת 1845 מאת אדלברט שטיפטר, סופר שהשפיע רבות על סופרים כגון תומס מאן, ו. ג. זבאלד ופטר הנדקה. הנובלה הקטנה כתובה במודרניות ובטריות מפתיעות הדומה ללגימת מים קפואים בעיצומו של יום קיץ לוהט. “השביל שביער” הוא שילוב נדיר של נאיביות ורצינות – יצירה מסוגננת בפשטותה, מלאת חכמה, אסתטיות וניצוצות חמוצים ואירוניים הנחשפים אל הקורא בהדרגה לאורך השביל של טיבוריוס קנייגט.