עפיפה

אני רוצה להיות הוא. אני רוצה לחקות אותו, אני רוצה לרכוש ולסגל אותו לעצמי. את סימני המאוויים, הייסורים, העריצות והאדישות שהוא נושא על גופו. את זוויות הצלעות הקוראות תיגר, הגולמיות הרכה של איבריו בשנתו, חיוּת הפנים ברגע קצר של מיקוד, פולחני היומיום הגסים והטהורים שלו. אני רוצה להיראות כמוהו בתוך הזמן המוקצב השוטף אותנו מכל הכיוונים, באבק וברוח, צורה פשוטה וטהורה של הרס עצמי. אני רוצה להיות גבוהה כמוהו, שחופה, מצולקת, חזקה, סגפנית, חולה, חסרת פחד. הדי קולות השכחה שלו מסמנים לי את מסלול השביל העורק מהדרך, את השריקות שלו אני שומעת מרחוק וקשה להבדילן משריקות הרוח האקראיות, אבל רוח הכוונה שלו עמידה מהן. מגיעה אליי. את התיפופים הבלתי פוסקים בכריות האצבעות על מה שבהישג ידיו, המשווים לו חזות פגיעה ומשונה של עיוור ומעצימים את מבען הריק של עיניו שאין בכוחן לעצב דבר, את השירה המעוּותת ברכות הנמסרת מגרונו, קולה של הנרקומניה. אני מבקשת לעצמי את כל זה. אני רוצה לשתוק כמוהו ימים רצופים, אבל לא מפסיקה לדבר והוא לא מפסיק להקשיב., קובץ של ארבעה סיפורים, כתוב מעמדה כמעט פראית של ראיה, כזו שטבעי לה להנכיח שתהלוכת־יצורים־בלתי־נגמרת היא האדם.ספרה הקודם של ראה אור ב־2008 בהוצאת "חרגול-עם עובד".