היררכיה של כאב

“את ההחלטה לעזוב אותו קיבלתי בפעם הראשונה לפני שלוש שנים בדיוק, כשסתיו שפיר קראה לצדק חברתי. הבעיה היא שהרבה דברים יכולים להשתנות אחרי שמחליטים משהו. החלטה היא חמקמקה, נכונה רק לרגע שבו התקבלה. כמו צורה של ענן – אם הרשית לעצמך למצמץ, השוליים שלו כבר נוזלים לצורה אחרת או מתאיידים כאילו לא היו מעולם. והחלטה בסדר גודל שאני קיבלתי צריכה להתבצע מיד כשרואים את התמונה המדויקת, כי זה כל כך קשה, לפעמים הכול מיטשטש והגבולות לא ברורים. ולפני שלוש שנים ראיתי הכול בבירור, בלי ערפל.” שירה היא דוברת בית חולים שמפנטזת על הרגע שבו תצליח לעזוב את בעלה. נטלי, גיסתה, מתמודדת עם פוסט טראומה מן הפיגוע שממנו ניצלה לפני עשרים שנה. תהילה היא רפלקסולוגית עיוורת, שמסתירה יותר מסוד אחד. לשלושתן תחושה משותפת: משהו לא עובד. סיפוריהן משתרגים זה בזה בתרכובת של פחד, אשמה והסתרה. שרון שפיר משרטטת ביד אומן סיפור עדין על כאב ועל החלמה. על האופן שבו החברות והאהבה יכולות לשבור גם את הסיפורים הכי עמוקים שאנחנו מספרים על עצמנו. ועל הרגע הזה שבו לא נותרת ברירה, וצריך להוריד את המסכות. -- מהכריכה האחורית.