לעוף מכאן

במושבת פרדסים בשנים הראשונות של מדינת ישראל, פוגשת הנערה הדרה את מסייה מוריס חביבאל, הסנדלר של המושבה, ומבקשת ממנו שילמד אותה לעוף. זהו מקום קטן שבו הכול אחד ויחיד וכל איש מכיר את רעהו ויודע עליו הכול, וגם הדרה היא בתה של האמא המתה "האחת והיחידה במושבה". בסתר לבה היא חולמת לעוף ולברוח מן היומיום המעיק ומיתמותה שהפכה אותה לחריגה. "הציפורים יכולות לעוף מרחקים עצומים, רק מפני שלא טוב להן…אבל אם לי עצוב, למה לי אין כנפיים?" מול חלונה של הדרה, עובר לגור איש מסתורי. מסייה מוריס חביבאל הסנדלר היחיד במושבה, הוא עולה חדש שמתקשה לדבר עברית ומתקן כל היום נעליים בחנותו החשוכה. הוא מצית את דמיונה של הדרה בסיפורים על קרקסים מופלאים ועל יהודים מעופפים שהגיעו לפני אלף שנים לאי מולדתו ג'רבה לחופי תוניסיה, כשהם נושאים על גבם דלת מבית המקדש שחרב – השריד היחיד מממלכת הפאר היהודית. מסייה מוריס נעתר לתחנוניה ומסכים ללמד אותה לעוף והדרה מתאמנת בחשאי כל החורף, כשהיא עוקבת אחרי מעוף הנחליאלים. בן כיתתה אהרל'ה, נער מגמגם שממציא זני עצים חדשים, מגלה את סודה והופך להיות שותפה הנאמן לחלום ההמראה. כאשר מאיימת בצורת על הפרדסים ומסכנת את קיום המושבה, מחליטה הדרה לעשות מעשה. "אם הייתי מצליחה לעוף, הייתי קושרת את כל העננים בחוט ומושכת אותם למטה." מעוף הבכורה שלה, ממרומי העץ הגבוה ביותר בפרדס של אביה, מסתיים ברגל שבורה ובגשם ברכה סוחף. אהרלה שמגלה אותה מוטלת פצועה בפרדס המוצף, נושא אותה על גבו הביתה. כשרגלה נתונה בגבס והיא מרותקת למיטה, נפרד ממנה מסייה מוריס במלים: "אף אחד לא הפחיד אותך באמת כדי שתרצי לעוף." רק לאחר שהדרה מחלימה מפציעתה וחוזרת לרקוד על שתי רגליה בנשף שנערך במושבה, מתגלה עברו כניצול שואה שחווה את אימי הכיבוש הנאצי בצפון אפריקה ולמד לתקן נעליים של גרמנים במחנה ריכוז. "למה קראו לו חביבאל אני כבר לעולם לא אגלה. אני לא חושבת שאלוהים חיבב אותו כל כך... אולי הוא ניסה ללמד אותי לעוף כשאני על האדמה?" הספר ראה אור לראשונה בהוצאת עם עובד בשנת 1988. מאז תורגם לשפות רבות וזכה לשבחי הביקורת בארץ ובעולם: "נובלה עדינה ומעניינת ביותר.... ספר נוגע ללב... עלילה חסכונית וסיפור מעשה מקורי... שידוך מוצלח בין מיתוס אנושי לאגדה יהודית", נכתב בעיתונות בישראל."נאוה סמל טווה דימויים חלומיים ותום טהור לסיפור התבגרות בעל עוצמה רבה", כתב הפבלישר'ס וויקלי בארה"ב. "רומן המחבר בין סבל, געגוע וכוחה של הילדות עם קסם", כתב הוושינגטון פוסט, ובעיתוני גרמניה נכתב: "סיפור ישראלי עשיר דמיון ומלא השראה".