מחונן, אבל לא חנון (3)

” רְאוּבֵן הִתְיַצֵּב מוּל אֶחָיו, שִׁלֵּב אֶת יָדָיו עַל הֶחָזֶה וְהִכְרִיז: "אֲנִי, הַבֵּן הַבְּכוֹר, מְצַוֶּה עֲלֵיכֶם לַעֲצֹר. יוֹסֵף הוּא אָחִינוּ וְלֹא נִשְׁפֹּךְ אֶת דָמוֹ!" "אָז מָה נַעֲשֶׂה אִתּוֹ?" טָעֲנוּ מוּלוֹ קוֹלוֹת זוֹעֲמִים. "הוּא עוֹקֵב אַחֲרֵינוּ וּמַלְשִׁין עָלֵינוּ, אֲנַחְנוּ חַיָּבִים לְהִפָּטֵר מִמֶּנּוּ — וּמַהֵר." "נַעֲנִישׁ," חָרַץ רְאוּבֵן, "אֲבָל לֹא נַהֲרגֹ. כְּדֵי לְהַרְחִיק אֶת יוֹסֵף מֵעָלֵינוּ נַשְׁלִיךְ אוֹתוֹ לְבוֹר!" "לֹא!" צָעַקְתִּי — וּמִיָּד נִרְתַּעְתִּי. מָה אֲנִי עוֹשֶׂה? הַאִם אֲנִי רוֹצֶה לְהֵחָשֵׂף? עֲשֶׂרֶת הָאַחִים יַחְשְׁשׁוּ שֶׁאֲנִי אֲגַלֶּה לְיַעֲקֹב שֶׁהֵם זוֹמְמִים לְהִפָּטֵר מִיּוֹסֵף, וכְּדֵי לַעֲצֹר בַּעֲדִי הֵם יַשְׁלִיכוּ גַּם אוֹתִי לַבּוֹר הָאָפֵל. אָסוּר לִי לְהִתְעָרֵב! “ קוֹרְאִים לִי מַתָּן, אֲנִי בֶּן רֶבַע לְעֶשֶׂר, וְעַד עַכְשָׁו הָיָה לִי סוֹד אֶחָד. רַק אֲנִי יָדַעְתִּי שֶׁקַּסְדַּת הָאוֹפַנַּיִם הַשְּׁחֹרָה עִם הַמַּדְבֵּקָה שֶׁל כּוֹכַב הַזָּהָב הִיא לֹא קַסְדָּה רְגִילָה, אֶלָּא קַסְדַּת קֶסֶם! עַכְשָׁו יֵשׁ לִי סוֹד נוֹסָף. אָסוּר לִי לְגַלּוֹת לָמָּה רֹתֶם, הַיּוֹעֶצֶת שֶׁל בֵּית הַסֵּפֶר, הִצִּיעָה לִי לִהְיוֹת הַחוֹנֵךְ הָאִישִׁי שֶׁל נָדָב, שֶׁאָמוּר לְהִצְטָרֵף לַכִּתָּה שֶׁלָּנוּ בְּאֶמְצַע הַשָּׁנָה. לֹא מִהַרְתִּי לְקַבֵּל אֶת הַהַצָּעָה, אֲבָל אַחֲרֵי שֶׁקַּסְדַּת הַקֶּסֶם לָקְחָה אוֹתִי לְטִיסָה..." זֶהוּ הַסֵּפֶר הַשְּׁלִישִׁי בְּסִדְרַת "קַסְדַּת הַקֶּסֶם" שֶׁל סְמָדַר שִׁיר, הָאִמָּא שֶׁל סִדְרַת "גָּלִי" הָאֲהוּבָה. בְּסֵפֶר זֶה פּוֹגֵשׁ מַתָּן אֶת יוֹסֵף בִּכְתֹנֶת הַפַּסִּים.