אי-ציות : מחשבות על שחרור האדם והחברה

במסורת המערבית אי הציית נחשב לחטא האולטימטיבי.

ביהדות היה זה אי הציית של אדם וחוה ביחס לציווי

האלוהי שהביא לגירושם מגן העדן. במיתולוגיה היוונית אי

ציותו של פרומתאוס לאיסור של זאוס על השבת האש

לבני האדם הביא אותו להיות כבול לסלע ולסבול את

הניקור הנצחי בכבדו. בנצרות, אי הציית של אדם וחוה זכה

לכינוי "החטא הקדמון", ועליו מתבקשים בני האדם לכפר

יום-יום מהולדתם ולמשך כל חייהם.

עם זאת, גם במקרה היהודי וגם במקרה היווני הביא אי

הציית לא רק לענישה אלא גם לראשיתה של

הציביליזציה האנושית. לאחר הגירוש, אדם וחוה החלו

לעבוד את האדמה, לשלוט בטבע, להתרבות ולפתח

תרבות אנושית חדשה. אצל היוונים, לאחר השבת האש,

הועשר עולמם של בני האדם ב"מתנות" שהיו טמונות

בתיבת פנדורה - מתנות שבלעדיהן אנושיותה הייתה

חלקית בלבד. ובכן, האם אי הציית הוא טוב או רע? האם

עלינו להפסיק לציית לאלתר לכל ציווי באשר הוא?

בספר זה, אשר מתורגם כאן לראשונה לעברית, מנתח

אריך פרום (1900-1980) - הפסיכואנליטיקאי והפילוסוף

היהודי-גרמני - בשפה ברורה וקולחת את אי הציית

כתופעה תרבותית, פסיכולוגית וחברתית בארבעה

מאמרים, אשר כביכול אינם קשורים זה לזה, מציג פרום

את השפעתו של אי הציית על הסובייקט, על הציביליזציה

ועל החברה הקיימת הוא מציג קריטריונים שעל פיהם

ניתן להחליט מתי לציית ומתי לא, כמו למשל אופי

הסמכות או אופיו של הנתון לה. בנוסף לכך הוא

מתייחס לשאלת הציית כפי שהיא מופיעה בחברות

המערביות השונות ולאפשרויות אשר נפתחות עבור בני

האדם במידה ויתחילו להתנגד לסדר החברתי הקיים

ולעצב את עתידם על פי העקרונות אשר הוא מציע

תחת השם "סוציאליזם הומניסטי".