יום הששי הקצר

"יום השישי הקצר" של ביאליק היא אחת היצירות המפורסמות ביותר בשפה העברית. היא חלק מתוכנית הלימודים, זכתה לעיבודים בתיאטרון ומוכרת לרבים מהקוראים בשפתנו. התהילה והפרסום שהיו מנת חלקה אינם נובעים רק הפארסה המשובחת שהיא מציגה לקוראים, אלא, ובעיקר מכך, שכמו חלק גדול מיצירותיו של ביאליק - הלעג לגלותיות מחזק במשתמע את המפעל הציוני. ר' ליפא מוזמן על-ידי המוכסן, ר' גצי, לברית המילה של נכדו בכפר הסמוך ביום שישי הקצר. הוא אמנם חושש שלא יספיק לחזור בזמן לפני שבת, אבל בכל זאת נוסע, כשהוא שואב עידוד ממתנותיו של המוכסן: משק תפוחי האדמה, מהאווז הקרקרני, מכמה רובלים ומעגלת החורף והפרווה העבה שנשלחה, כדי להביאו בשלום לטקס. במהלך סעודת המצווה שנערכת בבית המוכסן הוא משתכר ולא רק הוא, אלא גם איוון, העגלון שנשלח לקחת אותו, וכששניהם נרדמים בדרכם חזרה הביתה, תועה הסוסה בשדות, עד שהעגלה מתהפכת. ר' ליפא מתעורר ומגלה שהחשכה כבר ירדה, השבת נכנסה והוא עדיין בדרך. אלא שמכיוון ששלג יורד וקר מאוד, הוא רואה בהגעה למקום ישוב פיקוח נפש, ואיכשהו מגיע לפונדק הדרכים של פיבקא בכפר הסמוך, רואה את שאריות סעודת השבת בלב נחמץ ונרדם על אחד הספסלים. אבל הסיפור הזה, מעבר ללעג שהוא לועג לאנשי העיירה, מציג גם אם רק במרומז, באמצעות התחנות השונות שעובר הרב ליפא בדרכו הביתה, תשובה קומית לתחנות שעובר ישו ביום שישי הארוך (שהוא, מבחינה לשונית לפחות, היפוכו של "יום השישי הקצר").