הכתובה בעיטורים

הקדמה

לאט לאט נקבעות סוף סוף הקטגוריות של האמנות היהודית וחוקרות. הכתובה (החה הנשואין) המאוירת היא אחת מן המשמעויות ביותר כמו גם המלבבות ביותר. הנשואין נחשבו בקרב היהודים כשטח שהאלוהים, הטרם שמחה ליצורין, שמח עמהם, כך שאפילו גלויי העליצות כאותם שבדרך כלל היה נוהגים בהם בהסתיגות, לא זו בלבד שהיו מתירים אותם עכשיו, אלא אף מעודדים אותם. הנה כך ההחה הרישמי שקבע את חובותיו של החתן כלפי הכלה, צריך היה שזוכה לקשוט מיוחד, ואמנם לא אחת צויר בראשו מראה מסוננן של עיר הקודש. לקיים לפשוט את פסוקו של בעל התהלים "אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" (קל"ז, 6).

כפי שבהירו עמודי הלמדנים של מר דידוביץ בספר זה, הונהג לתפאר את החה הנשואים באורח זה נודע בארצות רבות, ואם גם בצורות שונות זו מזו בהרבה. הכל לפי שוני הרקע. מן הדוגמאות האיסלקיות על הדירוג האמנותי בסגנון האירופי במלואו, עד לפרסרות המתפארות בני ורדים. מבחינת מה יכול כרך זה לשמש כמעט מעין אנתולוגיה של הטעם האמנותי של הארצות שבהן היו היהודים יושבים. הבקי ילמד מהרה להבחין לא רק. בין מוצריהן של ארצות שונות, אלא אף בין אותם של ערים שונות בתוך אותו אזור גאוגרף, המשתנים זה מזה בסגנון. בלעומד, ולעיתים אפילו בצורתו של הקלף. בעוד שהחוקר יכול למצוא בעצם הנוסח של הכתובה אוצר של מידע בנוגע לאילוץ-היחס של דברי ימי המשפחה. להיסטוריה הכלכלית והחברתית. להלכה היהודית וללמד ההאשה. אפילו ללמידה יהודית ראשונית.

אולם בעיות מצודדות רבות בענין הכתובה המאוירת עודן טעונות מחקר. הם עלינו לחשוב את הקישוט המורכב שנמצא בקטע מן הנגינה במצרים מימי הבינים המוקדמים או את שלל הדמיות של המסמך הגרמני הנודע מן המאה הארבע עשרה. כדוגמאות יחידות במינן? אי אין אלו אלא שרידים בודדים של מסורת ממושכת שדרך מקרה לא שרדו ממנו שום עקבות זולתם? האם השמוש בכתובה מאוירת בהדוד, האופני לאיטליה בתקופת הנסו ראשיתה אף בימי הרנסנס, בהשפעת הסביבה, או שדוגמאות מוקדמות יותר אבדו כליל? איזה טעם פסיכולוגי גרם לה לכתובה האיטלקית שתהיה כה עליזה ולדומה הרגשי מאותה תקופה שהיה כה אפורה? מדוע הנסיו להנהיג את הכתובה בסגנון האיטלקי בהולנד של המאה השבע-עשרה עלתה בורולו הצלחה קלה כל כך. ממסורת שונה לגמרי השתרשה כאן? האם היו הדוגמאות המזרחיות של המאה השמונה-עשרה והתשע-עשרה בלתי תלויות (כפי שהיו בלי ספק מוצרי פרס) או בסופו של דבר השפיעו מאבות הפסוט האיטלקים, שפעלו דרך הבלקנים ותורכיה? ובמקרה שני מדוע נבדלו יהודי קוצ'ין שברודו כליל, והם משתמשים בסגנון שהוא דומה ושווא ומחשב עם אותו המוזכר בכמה אוורים במרוקו? כלום עלינו לדמות כי במערב היו האמנים רוב יהודים או לא-יהודים? ברור שנראה כי הבקיעה השניה היא הכנה לגבי הרבה מן הדוגמאות האיסלקיות המעוטרות באמנות פיגורטיבית ואף בבלקנים. לפי הספגן התקן החפשי מעקבות של הסביבה - אבל מצד שני בכמה מן השרידים החם האמן היהודי את שמו על היצירה בפועל ממש.

בכל השאלות הללו וברבות וולתן יש לעיין קודם שנוכל לקנות לנו מושג שלם על התפתחותה ודברי ימיה של הכתובה המאוירת, ולקבוע את מקומה בדברי ימי האמנות היהודית (מונח אשר לצורך ענינו יש לראותו ככולל את כל הנילוים האומנותיים מצד יהודים או בשרותם של יהודים) אבל לתכלית זו, מן ההכרח להקדים ולאסוף ולהעריך את החומר, חה נעשה לראשונה באורח מקיף בכרך משובב עין זה. בסיעו של זה, המכוון לכל ומצודד את הכל בנוסף על חשיבותו כעזר ללימוד, יתנן לעיין ברצינות בבעיות אלו וולתן ולתת את הדעת ולקבוע מסקנות. שכן בראש ובראשונה באיורן של הכתובה והמגילה, החה הנשואין ומגילת אסתר - (ובמובן שונה במקצת, בכמה תחומים בהגדה של פסח) נתנו היהודים כמעט בכל ארץ וארץ מצע להדפים האמתיים שלהם, בתקופה שבה רובם של שאר דרכי ההבעה נסגרו בפניהם. בניסיונות הללו, פעמים בושם נחרדים ופעמים תמימים אבל לא אחת עזים, יש לפנינו ככלים הצעדים הראשונים של אבותיהם הרוחניים של הציירים היהודים מאסכולת פריס, ושל אותם הממלאים תפקיד כה מרשים בעולם באמנות של ימינו אנו.

בצלאל ס' רות