רוח הנצרות וגורלה

אין ספק שמבין "כתבי השחרות התיאולוגים" של, החשוב, המקיף והבשל ביותר הוא (1800-1798). החיבור מתמודד עם שאלת יחסה של התיאולוגיה הנוצרית עם מוסר התבונה של הנאורות, בעיקר בגרסתו הקאנטיאנית. סוגיה זו מבוררת בחיבור זה לא באופן ישיר אלא על ידי הצעתה של סכמה היסטורית-פילוסופית המתחקה אחר הופעתו של ישו כדמותו של מהפכן הצומחת מתוך וכנגד רוחה של היהדות. מאפייניה הבולטים של רוח היהדות לטענת הגל הם שעבוד מוחלט לאדון בלתי נראה, ניכור לטבע ויופיו, עוינות וזרות מתמדת לאחר הלא-יהודי. מאפיינים אלון גולמו כולם במעשהו המכונן של אברהם, אבי האומה היהודית, המתואר כפעולת "התנתקות הקורעת את קשרי החיים בצוותא ואת האהבה; את מכלול זיקותיו לאדם ולטבע, את היחסים הנפלאים של ימי נעוריו השליך אחר גוו".כנגד תיאור חריף זה של היהדות מציג הגל את ישו ובשורתו כמושתתים על האהבה ככוח המפייס את כל אותם קרעים ברוחה של היהדות שלא היה בה העוז לאמץ בשורה זו, מה שהוביל לכינונה של הנוצרית. אולם גם בנצרות עוותה בשורתו של ישו והתאבנה אל תוך דת ממוסדת, תהליך שאפשר לראות בו את "התייהדותה" ההכרחית של הנצרות שהשתחררות ממנה וחזרה אל הבשורה המקורית של ישו הופכים עתה למשימתה של הפילוסופיה עצמה, לא של הדת.עושרו הרעיוני הרב של חיבור חשוב זה איננו מסתכם רק בהצעה של מסגרת היסטורית-פילוסופית להבנה של היחס יהדות נצרות ומיקומו בפרובלמטיקה של הנאורות ויחסה של זו לדת, שכן זהו חיבור שקשה למצוא טוב ממנו להתוודעות למחשבתו המורכבת והסבוכה של הגל הבוגר. החיבור חושף בפני הקורא לא רק את מוטיבציית היסוד שמניעה את מחשבתו אלא גם את עיצובם הראשוני של האמצעיים המושגיים שדרכה הוא מתאר ומספק לה הצדקה.באחרית הדבר שצורפה לתרגום עומד בהרחבה ד"ר פיני איפרגן, מהאוניברסיטה העברית בירושלים, על היבט זה באמצעות ניתוח ותיאור של השלבים המכריעים שעובר הגל לקראת ניסוחה הראשוני של עמדתו הבשלה.