כל המשפחות שבעולם

מִשְׁפָּחָה יְכוֹלָה לִהְיוֹת מֻרְכֶּבֶת בְּכָל מִינֵי צוּרוֹת: יֵשׁ מִשְׁפָּחָה כְּמוֹ שֶׁלָּנוּ.” ”שֶׁלָּנוּ!” שָׂמַחְתִּי. ”שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ וְשֶׁל אַבָּא אָמִיר!” ”בְּדִיּוּק כָּכָה, יוּ בַלִּי. מִשְׁפָּחָה שֶׁל שְׁנֵי גְּבָרִים, הוֹמוֹאִים, שֶׁמְּגַדְּלִים בְּיַחַד יֶלֶד – אוֹ יַלְדָּה – אוֹ כַּמָּה יְלָדִים...” ”זֹאת הַמִּשְׁפָּחָה שֶׁלִּי!” אָמַרְתִּי בְּגַּאֲוָה. ”נָכוֹן מְאוֹד, יוּבַל. זֹאת הַמִּשְׁפָּחָה שֶׁלָּנוּ. אֲבָל יֵשׁ עוֹד הַרְבֵּה מְאוֹד סוּגִים שֶׁל מִשְׁפָּחוֹת – בְּכָל מִינֵי צוּרוֹת...” ”אֵיזֶה עוֹד?” שָׁאַלְתִּי. אַבָּא אָמִיר הִצְטָרֵף לַשִּׂיחָה, הִתְיַשֵּׁב עַל הַסַּפָּה וְחִבֵּק אֶת אַבָּא אַלּוֹן. ”לְמָשָׁל...” הוּא אָמַר, ”מִשְׁפָּחוֹת כְּמוֹ הַמִּשְׁפָּחָה שֶׁל יָעֵל וְתָמָר. הֵן שְׁתֵּי נָשִׁים, לֶסְבִּיּוֹת, שֶׁחַיּוֹת בְּיַחַד, בְּזוּגִיּוּת, וּמְגַדְּלוֹת אֶת נֹעָה.”