האף

כשילדיי היו קטנים, נהגתי לספר להם סיפור לפני השינה. באיזשהו שלב נגמרו לי הספרים ורעיונות, ונזכרתי בסיפור אהוב שגדלתי עליו בילדותי ברוסיה בשם ”החוטם” מאת סופר ניקולאי גוגול. ניקולאי גוגול היה סופר ממ צוא אוקראיני שחי באימפריה הרוסית הצארית לפני כמאתיים שנה. הוא יצר ספרות נפלאה באוקראינית וברוסית ויצירותיו נחשבו לקלאסיקות בקרב שני העמים. ”החוטם” נחשב לקלאסיקה לא פחות מ”החטא ועונשו” שרבים בארץ מכירים כי ”החטא ועונשו”, לפחות כשאני למדתי בתיכון, היה חלק מלימודי החובה לבגרות. סיפרתי לילדיי שגם ”המפוזר מכפר אז”ר” של לאה גולדברג הוא במקור המפורז מסנט פטרסבורג. הסיפור המקורי נכתב בשפה הרוסית על ידי הסופר יהודי-רוסי סמואייל מרשק שהוא גם בין הסיפורים האהובים של ילדותי. ”החוטם” מספר על איש אחד שמתעורר בבוקר ומגלה שהאף שלו נעלם ופותח בחיים משלו, פעם כאיבר גוף ופעם ממש כדמות אנושית בפני עצמה, מטייל בכרכרה מפוארת ומשוויץ בכל סמלי הסטאטוס. אבסורד? זה באמת שם הז’אנר. האמת, זה לא היה סיפור ילדים כלל! אומרים שזו הייתה סאטירה נוקבת על מעמדות בחברה ועל אנשים שיעשו הכול כדי להגיע למעמד ”מרימי האף”. הילדים שלי ראו בו סיפור משעשע מאוד ולא הפסיקו לצחוק. לא האמנתי להצלחה! למחרת חיברתי חרוזים ומשחקי מילים בעברית, ליקטתי את כל הפתגמים שקשורים במילה ”אף”, איירתי איורים והתאמתי את העלילה לילדים ישראלים במאה ה־21. הבנים שלי צבעו את האיורים והמשיכו להתפקע מצחוק. כך נולד הרעיון לספר. אני דווקא החלטתי להסיט קצת את העלילה לכיוון סיפור על זוגיות, וגם ההורים יוכלו למצוא בו מסר חשוב.