להיות בן תמותה : הרפואה ומה שחשוב בסוף החיים

ניצחון הרפואה בעידן המודרני מפליא בהישגיו. היא התגברה על סכנות מאיימות והדבירה מחלות רבות. עם זאת, הרפואה – על כל חידושיה ותגליותיה – לא השכילה להתמודד עם סוגיית ההזדקנות ועם סוגיית המוות. המוסדות שהקימה החברה לטיפול בזקניה דואגים לרווחתם של המטופלים, למזונם ולביטחונם האישי, אך נמנעים ממפגש עם המצוקה האמִתית של הנתונים לפיקוחם: המוות הקרב ובא וכיצד להתמודד עמו. במקום לשפר את ימיו של הזקן הקרב אל קִצו, הם משתדלים להאריך אותם.  גוואנדה ביקר לצורך מחקריו המסועפים, שאת ממצאיהם הוא מביא בספרו, בעשרות מוסדות סיעוד ונפגש עם עשרות מזדקנים ונוטים למות. הוא לא היסס לשלב בכתיבתו את ניסיונו מהטיפול הכאוב בבני משפחתו הקרובים. גוואנדה מספר לקוראיו גם על נקודות האור האופטימיות במצב קשה זה: אחיות, רופאים ומטפלים שמצאו נתיבים אל ליבות הנוטים למות ומקלים עליהם את שעותיהם הקשות. אטול גוואנדה הוא מחברם של שלושה ספרים. אלה הקנו לו מוניטין וחיבה בקרב קוראיו. הוא פרופסור לרפואת הציבור באוניברסיטת הרווארד, בעל פרס תומאס לכתיבה בסוגיות מדעיות, זכה במלגת מקארתור היוקרתית ובפרסים רבים על כתיבתו העיתונאית. ---------------------------------- דברי מבקרים בשבחו של הספר, שעמד שבועות רבים בראש רשימת רבי־המכר בארצות הברית:  "להיות בן תמותה אינו רק ספר חכם מאוד ומרגש מאוד, הוא יצירה רבת־חשיבות ומשמעות לחיים בימינו, כפי שאפשר לצפות מאטול גוואנדה, מהמובחרים והבולטים בקרב סופרי המדע בדורנו", אוליבר סאקס. "הרפואה האמריקנית, מזכיר לנו להיות בן תמותה, הכשירה את עצמה לטפל בחיים ולא במוות. זהו הספר בעל העצמה הרבה ביותר והמרגש ביותר שכתב אטול גוואנדה", מלקולם גלדוול.