אהבה

"שמעו סיפור: אהבתי פעם גבר שרצה להרוג אותי. בסוף הוא מצא אותי כחולה וללא נשימה וצוחק מי שצוחק אחרון, הציל אותי. מה קרה בין לבין? אני לא זוכרת. על כל פנים כששבה אלי הכרתי עזבתי אותו. מה יכולתי לעשות? נמאס לי. איך זוכרים אהבה? איזו בדיחה. שוכחים אותה".אישה צעירה עוסקת בזנות. היא נכנסת ויוצאת ממכוניות של זרים. גברים באים והולכים, אינספור נשים אחרות, בשמות בדויים, חולפות על פניה. הן לא מדברות כמעט, רק מחליפות מבטים., ספר הפרוזה הראשון של , כמוהו כפצצה קטנה ומתקתקת המונחת על שולחן הקפה בסלון בית אמיד. בווירטואוזיות לשונית ובשפה שאינה נזקקת להצדקות פסיכולוגיות או פילוסופיות שואלת איתן כיצד יכולה להתקיים אהבה בעולם שקיימת בו גם זנות. המזיגה בין אינטלקט חריף ותנופה פואטית, שניכרה כבר בסיפורים הקצרים ובמסות שפרסמה, מגיעה לידי מיצוי מרשים בספרה הראשון: איתן לא מניחה לנו להותיר את הזנות, על מבני התשוקה הקשיחים שלה – אדון-שפחה, אבא-ילדה, לקוח-זונה – מחוץ לפרקטיקות התשוקה שבין גבר ואישה המבקשים לקיים ״אהבה".מעין איתן (1986) גדלה בנגב וחיה בתל אביב. סיפורים קצרים, מסות ותרגומים פרי עטה התפרסמו בבמות שונות בארץ ובחו"ל. הוא ספרה הראשון.