פסנתר בחורף

זה היה ליל דצמבר סוער. בפּיאנו-בּר שליו, בשולי מושבה נידחת, עומד ג'ו אוחנה מאחורי הדלפק, ואתו הפסנתרן שלו וטבח ערבי צעיר. אל המקום נקלעת חבורה של ארבעה גברים ושתי נשים בדרכם חזרה לתל אביב. בעל הבית כבר רוצה לסגור וללכת הביתה, אבל החבורה מתעקשת להישאר ולשתות, דווקא אצלו. השעה מתאחרת. בחוץ גשם נורא, ובִּפנים, עם האלכוהול או בלעדיו, נפרצים הסכרים. איש מהם – לא גדי הפסנתרן, לא הנער פאדיל ואף לא ג'ו עצמו - לא שיער איך ייגמר הלילה האפל הזה."פסנתר בחורף" הוא דרמה כמעט קולנועית שנבנית בהדרגה מחושבת; היריעה האנושית הנפרשת בה מתוארת בדייקנות חריפה, ולקראת סופה עולה שאלה אחת גדולה: האם אפשר היה שיקרה אחרת?בכתיבה עשירה ורבת-כוח, שנעה בין צלילי פסנתר רכים לאגרוף בבטן, מתגלה כאן הסיטואציה הישראלית בסיפור גברי, חסר פשרות ומטלטל."אחד מספרי הביכורים הכי איכותיים שקראתי בשנה האחרונה מבחינת עושר השפה ויכולת התיאור. בניגוד לסופרות נשים אחרות בעשור האחרון, העוסקות בעיקר בנשיות, שמיר מפתיעה כשהיא עוסקת דווקא בגבריות הישראלית ומאירה אותה, כאמור, במלוא חולשתה.""אי אפשר שלא להלל את סגנונה של אילת שמיר, שהוא אלסטי, טבעי ולא מתיפייף, ורק קורא אקטיבי עשוי לעמוד על כל סגולותיו. שמיר אינה נקראת ברהיטות ובשטף, ומאחר שכקוראת אני אישית לא אוהבת לרוץ בכתוב, וקריאה פסיבית משעממת אותי, מצאתי את עצמי מתענגת ללא גבול על הקריאה המשתהה, התובעת התרכזות והתעמקות..."