געגועים לאריות הים

ארבע דמויות: אימא, אבא, בן ובת, מחפשות הבּיטאט: מקום במובן של בית. במרכזו של רומן הביכורים המרשים של דוד בֵּק "געגועים לאריות הים", רומן משפחתי יהודי-ישראלי מסורתי, עומדת ההגירה הפיזית, ובעיקר ההגירה שבלב. בק מצליח לשמור על מסגרת סיפורית רחבה וסיגוּר סיפורתי ראוי בארבעה פרקים יפים של פרוזה, מבלי שהעלילה הרזה וההדוקה שלו תיזל לצדדים. הרומן מתכתב תמטית וסגנונית עם "העשב והחול" של דוד שיץ. לא רק עם הכאן והשָׁם, ארץ ישראל וארץ המוצא, ארגנטינה במקרה של בק, כאשר שני המקומות הם מחוזות געגוע בלתי מושגים כי החלום תמיד גדול מסך חלקיו ולאן שתיסע אתה תמיד לוקח איתך רק את עצמך – גם הניסיון הנואש לאיחוד משפחתי בתוך התא הקטן קיים כאן, כמו ברומן של שיץ.אלא מאי, אף על פי שאין כאן גורם חיצוני כמו מלחמת עולם, למשל, המפריד בין הגורמים המשפחתיים, בק הוא הרבה יותר קיצוני משיץ, בחזקת כל אדם הוא אִי לעצמו בתוך עולם פוסטמודרני קר ומנוכר. יש כאן יותר אדישות שפושָׂה זה כלפי זה מאשר רגש של שנאה גואֶה ופנקסנות משפחתית כתוצאה מטראומה.מיכל, הבת במשפחה, כותבת זאת טוב ממני: "לא אתה ולא אבא או אימא גידלתם או דאגתם להרגשת שייכות בקהילת שולמן הזעירה, אתם הפוכים ממני. כל שולמן אצלנו סולו על כדור הארץ, כאילו כל אחד יצא מפחי אשפה מפוזרים ביקום". מי ישלם על הטעויות של משפחת שולמן? והאם אלה באמת טעויות, או שמא החיים עצמם הם הקוראים לנו בקולם כאריות הים מן האוקיינוס לצאת אל המסע הגדול בלית ברירה, דרך מוכתבת או אישית של בחירה שאין ממנה חזרה, הגוזרת ניתוקים חותכים בארבע הנפשות שמצאו מחבר.רן יגיל, מבקר, עורך וסופר