רוזלין פרנקלין

הכימאית והפיזיקאית רוזלינד פרנקלין - "הגברת האפלה", כפי שכינה אותה אחד מעמיתיה שלא נטו לה חיבה - היא מן הגיבורות העלומות של המאה ה-20, וסיפור חייה הקצרים הוא מן הסיפורים המסעירים ביותר של המדע המודרני. ב-1953 גילו ג'יימס ווטסון ופרנסיס קריק, מעמיתיה של פרנקלין, את מבנה הדנ"א - לדעת רבים התגלית המדעית החשובה ביותר במאה ה-20. בעקבות זאת הם זכו לתהילת עולם. בספרו (1968), ווטסון התייחס אל "רוזי פרנקלין" בזלזול תהומי - "המקום הטוב ביותר בשביל פמיניסטית הוא במעבדה של מישהו אחר" - אבל הודה "שהיה לה מוח מבריק", ושצילום הרנטגן מס' 51 שצילמה, שנלקח ממנה בלי רשותה וללא ידיעתה, הוא שסלל את הדרך לגילוי מבנה הדנ"א. ולמרות זאת הם לא טרחו להזכיר את שמה בנאום שנשאו לרגל זכייתם בפרס נובל ב-1962. ופרנקלין, שכבר לא הייתה בין החיים, לא הייתה יכולה לספר את סיפורה - סיפורה של אישה בעולם של גברים, של מדענית צעירה ומבריקה, שמתה בדמי ימיה, והיא בת 37, ומגורשת (כמעט?) מפיסגת היכל התהילה של המדע. מה בדיוק קרה שם, בין המעבדות השונות, בדרך לגילוי מבנה הדנ"א? מה ראה או לא ראה כל אחד מעבודתו של האחר? מתי ואיך השתנתה אווירת ה"פר פליי" הבריטי בין החוקרים ונעשתה למירוץ של תפוס-ככל-יכולתך? איך קרה שדווקא ווטסון וקריק, שבאופן "רשמי" לא עבדו בחקר מבנה הדנ"א, הם שבנו את הדגם המפורסם של הסליל הכפול, אותן ספירלות-המעתיקות-את-עצמן של מולקולת הדנ"א הנושאת את המסר הגנטי? ואיפה נמצאת בתוך כל המהומה הזאת רוזלינד פרנקלין? ברנדה מדוקס מספרת את העלילה האישית והמדעית באיפוק, בקצב, בעצב, בהערצה, ומתוך הדפים עולה דמות בלתי נשכחת של חוקרת מקורית, בת-אצולה אנגלית, אישה, וגם יהודייה. זהו סיפור שירתק את כל מי שההיסטוריה של נשות מדע מופלאות או של יהדות משכילה ומפוארת מסקרנת אותו.