דת הקפיטל

בספרו המושחז והעצוב-מצחיק הזה, פול לפארג ("הזכות לעצלות", נהר ספרים, 2004), מתגלה לא רק כאחד מהוגי הדעות והפעילים הפוליטיים והחברתיים הראשונים שהצביעו על זרע הפורענות האינהרנטי לקפיטליזם, אלא גם כנביא שצפה את המשבר הכלכלי-חברתי המסעיר עתה את העולם, מאה שנה לאחר מותו.בספר, הבנוי במתכונת כתבי הקודש וספרי התפילות, מציג לפארג קונגרס דמיוני רב משתתפים של נציגי הבורגנות הבינלאומית, שהתכנס בלונדון כדי לדון באסטרטגיה שיש לנקוט כדי לבלום את התפשטותם ואת התעצמותם של הרעיונות החברתיים. ברוב קולות מחליטים נציגי ההון, השלטון והדת הממוסדת להכריז על דת חדשה – דת הקפיטל.ליצירת מופת חברתית-כלכלית-תרבותית זו נלווה הסיפור המרגש "זיכרונות אישיים מקרל מרקס", סיפור ייחודי החושף פנים נסתרות של מרקס, הוגה הדעות הקשוח והלא-מתפשר, המתגלה כאיש משפחה בעל לב חם, וגבר רגיש שחש כי גורלם של עמלֵי כל העולם מונח על כתפיו. (1842 - 1911), מזכירו וחתנו של קרל מרקס, הוא הוגה דעות, מהפכן ואקטיביסט חברתי מן המשפיעים ביותר בתולדות התנועה הסוציאליסטית בצרפת. חייו הסוערים וכתביו הנוקבים שזורים בתולדות המהפכה החברתית בעולם המערבי במאה התשע עשרה, אך דומה שדבריו אלה נכתבו בימינו, כאן ועכשיו."דת הקפיטל" תורגם לשפות רבות והודפס במהדורות רבות מאז ראה אור לראשונה ב-1886 בפריז."בחיבור על היכרותו האישית עם קרל מרקס, שצורף למהדורה העברית של ספרו "דת הקפיטל", מספר פול לפארג כי הפילוסוף והמהפכן הרבה לעשן. "מ'הקפיטל' לא הרווחתי מעולם יותר ממה שעלו לי הסיגרים שעישנתי כשכתבתי אותו", הוא אמר ללפארג (1842-1911), הוגה ואקטיביסט צרפתי, שהיה מזכירו ונישא לבתו. לפארג מוסיף כי מרקס הצטיין בבזבוז גפרורים: "הוא היה שוכח לעתים קרובות ביותר את הסיגר או את המקטרת שלו ונאלץ להדליק אותם שוב ושוב".מהון להון, העשן של "הקפיטל" ושל כתבי מרקס האחרים נזרה, כידוע, בכל רחבי תבל ושימש שוב ושוב גפרור לצורך הצתת תמורות חברתיות. אבל גם אחרי שנדמה היה כי כל מה שנותר מהקומוניזם הוא הסיגר הנצחי בפיו של פידל קסטרו, הוכיח המשבר הכלכלי הנוכחי כי ביקורת הקפיטליזם של מרקס וממשיכיו שומרת על רלוונטיות. מעידה על כך התחושה כי "דת הקפיטל", שפורסם בראשונה ב-1886, אינו רק סאטירה המגחיכה את תאוותם של בעלי ההון לניצול ולשליטה, אלא גם תיאור מציאותי מאוד של ההשתעבדות העכשווית לאידיאולוגיה הניאו-ליברלית.בספר מוצג כינוס דמיוני בהשתתפות נציגי הבורגנות הבינלאומית, הממשלות והדת הקתולית. בניסיון לבלום את התפשטות הרעיונות הסוציאליסטיים הם מכריזים על דת חדשה - דת הקפיטל, שאלוהיה הוא "האל היחיד שטרם פגש באתיאיסט", בית המקדש שלה הוא הבורסה ורוח הקודש שלה היא האשראי. ברוח העת הזאת, יש לאותה דת גם איוב משלה - קפיטליסט שנענש וירד מנכסיו. כדי להשיב את עושרו הוא מבטיח לאלוהיו כי יגביר את ניצול עובדיו ואת מכירת הכזב לצרכניו."(אבנר שפירא, הארץ)