אבני ריחיים

"שכן הילדות אבדה להם. אך לא באופן שבו היא אובדת תמיד, מנושלת אט–אט ממעמדה לטובת הסודות המתוקים של ראשית ההתבגרות. היא אבדה להם בעיצומה, תוך כדי התרחשותה, אבדה להם תוך כדי שניתנה להם, כשם שדברים רבים כל כך ניתנו להם ונלקחו מהם בו–ברגע, כשם שאמיתות וכללים והרגלים הוצהרו בקול ואז נסתרו בלחש, או גרוע מזה, ללא מילים.", הממואר שכתבה , נפרש בין מסע לאחור בתוך חלליו של בֵּית הילדוּת, המצופפים את גורלם של ארבעה אחים במעין "אי ילדים", תרתי משמע, לבין מסה אינטימית של אם מאמצת על ברית אימוץ אקראית לכאורה, הנכרתת עם ילד השב ומערער על אפשרות ביותו.בפרוזה ציורית, דחוסה, מסתורית ונדירה בחריפותה, במבט ה"נכפל פנימה והחוצה", נעה דנה אמיר שוב ושוב בין תיאורים חיים של חוויות ומצבים מוחשיים ומדומיינים - ארוחת ערב משפחתית, משחקי ילדות, חלומות, אורחים, עונשים - לבין התבוננות קיומיות נוקבת על תעתועי ההורות הביולוגית והמאמצת, על דמיון משפחתי, על הפקרה ונישול, על אמונה וסליחה.