הילדים של מחר

הספר הזה נולד מתוך רעיון: לכתוב סיפור אהבה בין נער לנערה, אבל אחרת; לכתוב אותו כמו שהחיים כותבים אהבות, כמין אירוע מתגלגל בין שתי דמויות ובשני קולות: אישה תכתוב את קולה של הנערה, גבר יכתוב את קולו של הנער, וביניהם יתרחש פינג־פונג של כותבים, פרק הוא, פרק היא, וחוזר חלילה – על כל ההסתעפויות הבלתי צפויות והרגעים מלאי הדרמה שיכולים לנבוע מכתיבה שכזאת. ואכן, הדואט בין שי גולדן, שכתב את קולו של אורן בספר, לטלי סיביאר כץ, שכתבה את קולה של מעיין, הניב ספר מפתיע בעוצמתו; אבל הוא גם הניב את מה שנדמה כשתי יצירות שלמות, שני סיפורי התבגרות בשכונה בצפון תל אביב של שנות התשעים, שלמרות היותם סרוגים זה בזה הם גם עומדים כל אחד לעצמו: סיפורה של מעיין, שמאחורי החזות של ילדה יפה ומקובלת מתנהלים חייה כבת לאב עבריין מכור לסמים ולאם שסוחבת על כתפיה עול של הורות כמעט בלתי אפשרית; וסיפורו של אורן, נער שקט, מופנם ומעט משונה, שלהבדיל ממעיין דווקא גדל בבית איתן למראה, אבל מאחורי התמונה הבורגנית היציבה מתקיימת משפחתו בצלו של שבר גדול שמאיים לפרק אותה מהיסוד. טלי סיביאר כץ, שזהו ספרה הראשון, מתגלה כאן ככותבת מושחזת בעלת יכולת נדירה ללכוד יחד את הטרגי עם הקומי, ואילו איש הטלוויזיה, הסופר והמחזאי שי גולדן, מחבר רב־המכר הבן הטוב, מוכיח כאן שוב את מה שספריו הקודמים כבר הוכיחו: מעטים יודעים לכתוב כך כאֵבֵי ילדוּת. הילדים של מחר הוא ספר שונה ומיוחד על מדף הספרים העכשוויים; זהו ספר שובה לב שמציע ריקוד משותף לשלושה: נערה, נער וקוראיהם.