זה אני, הדוד תום

לקרוע אב מילדיו ואשתו ולמכור אותו בשוק כאילו היה חפץ? להצליף בו כדי שיעבוד בפרך בשדות הכותנה מבלי שיורשה להוציא מילה מפיו? להעניש אותו כי עזר לאשה חולה? - מה הביא את האמריקאים להתנהג כך לבני אדם? דורות של אמריקאים חונכו לראות באפריקאים ‘יצורים’ שאינם בני אדם כמותם, ולכן מותר היה לדעתם לנצל אותם באכזריות רבה. סיפורו המצמרר של הדוד תום מתאר את הגזענות הקיצונית של האמריקאים במאה ה-19, מנקודת מבטו של עבד ‘שחור’. תום, העבד אציל הנפש שאי אפשר שלא לאהוב אותו, מתנגד לעבדוּת בדרכו האנושית. על אף העונשים הצפויים לו הוא עוזר לחברותיו השפחות לברוח אל החופש, מטפל ותומך בשפחות חולות, מסרב להלשין לאדון ‘הלבן’ על עבדים אחרים ולוּ גם במחיר חייו. מי שקורא את סיפורו של הדוד תום, לא ישכח אותו לעולם. “”, ספרה המקורי של , שיצא לאור בשנת 1852, הוא ספר ארוך, עמוס בתיאורים ועלילות משנה. לכן הרשיתי לעצמי לקצר אותו ולכתוב אותו מחדש מפיו של הדוד תום. הרייט ביצ’ר סטאו הייתה אשה ‘לבנה’, ענייה למדי ואם למשפחה ברוכת ילדים, שנאבקה באומץ לב בתופעת העבדוּת. באמצעות ספרה היא הציבה מראה מחרידה בפני התומכים בעבדוּת ובפני הגזענים. “כך אתם נראים!” הטיחה בהם. “איבדתם כל צלם אנוש. מתי תבינו שהעבדים והשפחות הם בני אדם כמוכם?!” למרבה הפלא ספרה הפך בן לילה לרב-מכר באמריקה ותרם רבות להוצאת העבדוּת אל מחוץ לחוק.  סיפורה של הרייט ביצ'ר סטאו - האישה ששינתה את אמריקה - רואה אור במקביל.