פעם היינו משפחה

"כל השיעור חשבתי על נעמה. על שיער הדבש שלה, על העיניים שנראות כאילו אחת כחולה ואחת ירוקה. על היד שלה שנגעה בשלי לשנייה כשהגשנו למורה למתמטיקה את המבחן בדיוק באותה דקה. המון שאלות התרוצצו לי בראש: אולי עכשיו, כשהמשפחה שלי התפרקה, אני שווה פחות בעיניה? ואם נעמה בכל זאת תסכים להיות חברה שלי, לאיזה בית אזמין אותה - לבית שלי או לבית של אבא? יותר נכון - לבית של אמא או לבית של אבא?” אבא ואמא החליטו להיפרד. אלון ומיתי, אחותו הקטנה, מופתעים, כועסים, מנסים לפענח את הסיבה ומתביישים לספר לחבריהם. הם חולמים שיצליחו לחבר בין ההורים מחדש; בולשים אחרי אבא ומתמודדים עם המתח של אמא. אבא מנסה לפצות אותם ומביא כלב לביתו החדש, אבל אלון מתקשה להסתגל. הוא דואג ומרגיש שהעולם המוּכּר שלו התערער ונשבר. סיפור אמין וכן, המשקף את הרגשות המורכבים והכואבים שעוברים ילדים שהוריהם מחליטים להיפרד ולהתגרש.  הספר זכה בפרס אקו“ם לספרות ילדים ונוער 2015. מנימוקי השופטות: “הספר הכתוב באמינות ובכנות מזווית ראייתו של מתבגר, מתאר את השפעת הפרידה של ההורים על ילדים ועל הורים ובוחן את האפשרות לשמור על לכידוּת המשפחה, למרות הקושי." ציפי גון-גרוס מצליחה לתאר באופן אמין ונוגע את העולם השברירי והמשתנה של משפחה, מרגע שאבא ואמא מחליטים להיפרד. היא משרטטת בקול רגיש ואותנטי את התהליך שעוברים אלון ומיתי אחותו בשנה הקשה בחייהם, את הכעס, התקוות, ערעור הביטחון וגם את החלומות והרגעים המצחיקים. גירושים, למרות השכיחות הרבה שלהם, הם תמיד טלטלה כואבת לילדים. חורבן הבית, לפחות לזמן מה. ציפי גון-גרוס מצליחה ברגישותה הפסיכולוגית ובכישרונה הספרותי ובלי שמץ דידקטיות, להביא באופן משכנע את קולם של אלון ושל מיתי, אחותו, מרגע שהתבשרו על החלטת ההורים. את הניסיון להבין מה קרה, את הקושי לספר לחברים, את החלומות שיצליחו לחבר ביניהם ואת דרכי התמודדות שלהם. ספר חשוב להורים ולילדים . ד"ר , פסיכולוגית קלינית-חינוכית