חיילי שדה בעיר קדושה

החי"ש – חיל השדה של ה'הגנה', היווה את רוב מניינו ובניינו של הכוח הלוחם במלחמת העצמאות. רבים יסכימו כי גם אם קולו לא נאלם לחלוטין, הוא לא זכה להערכה יתרה על תרומתו לביטחון היישוב בשנים שלפני מלחמת העצמאות ובמלחמה עצמה. בחיבור זה עולה דמותו של החי"ש בשנות פעולתו מ־1939 עד 1949 – החי"ש בכלל, והחי"ש הירושלמי בפרט. בספר מתוארים דיוקנאותיהם של האלמונים שהקדישו לאימונים שני ערבים בשבוע ובחלק ניכר משבתותיהם עזבו את משפחותיהם ועשו בשדה עם חבריהם לנשק שכמעט ולא היה להם. ניתנת הדעת לאפרוריותם התדמיתית ביחס לחבריהם שהתנדבו לצבא הבריטי או לפלמ"ח. הספר מספר את סיפור התארגנותם והתגבשותם ממחלקות מפוזרות זעיר פה וזעיר שם לחטיבות חי"ר לוחמות המהוות את חוט השדרה של הצבא המוקם. העיסוק בחי"ש הירושלמי מהווה דוגמה לקשייו של החי"ש בכללותו, ובה בעת, מטיל אלומת אור על ירושלים של שלהי המנדט שלא הצליחה להוציא מקרבה לוחמים רבים, אך היא חבה להם את חייה. החי"ש, גם אם לא תמיד נאמרו הדברים במפורש, נשא בכנפיו את חזון צבא העתיד, לעתים חישב להישבר, אך הנחישות לשמור על מסגרותיו בעשור שבו עוסק ספר זה, הביאה בסופו של דבר להישגים הגדולים של מלחמת העצמאות, הדמהולים בכאב על הנותרים בשדות הקרב, במקרה הירושלמי 572 נופלי חי"ש ירושלים וחטיבת עציוני.