פונץ' ועלמה

מָה אוֹמֵר פּוּנְץ' הַכֶּלֶב? "אִם תִּשְׁאֲלוּ אוֹתִי מָה אֲנִי הֲכִי אוֹהֵב, אָז כַּמּוּבָן, בַּמָּקוֹם הָרִאשׁוֹן קְצִיצָה מֵהַמְּקָרֵר, וּבַמָּקוֹם הַשֵּׁנִי גְּבִינָה אוֹ גְּבִיעַ לֶבֶּן קָטָן, שֶׁאֲנִי מְקַבֵּל בְּכָל בֹּקֶר. וְאִם תִּשְׁאֲלוּ אוֹתִי מָה אֲנִי הֲכִי שׂוֹנֵא, זֶה שֶׁמַּשְׁאִירִים אוֹתִי לְבַד, אִם זֶה בַּבַּיִת, בַּחוּץ אוֹ בְּכָל מָקוֹם, לֹא מְשַׁנֶּה". מָה אוֹמֶרֶת הַכַּלְבָּה עַלְמָה? "אֲנִי הֲכִי אוֹהֶבֶת וַהֲכִי לֹא אוֹהֶבֶת אֶת מָה שֶׁפּוּנְץ' אוֹמֵר. זֶה לֹא שֶׁאֲנִי מַעֲתִיקָה מִמֶּנּוּ. אֲנִי פָּשׁוּט חוֹשֶׁבֶת כָּמוֹהוּ. רַק שֶׁאֲנִי אוֹכֶלֶת וְרָצָה יוֹתֵר מִמֶּנּוּ. חוּץ מִזֶּה הַחַיִּים שֶׁלִּי דְּבַשׁ, אֲנִי פָּחוֹת לְחוּצָה מִפּוּנְץ', קְצָת פַּחְדָנִית וּמְאֹד רְגִישָׁה, גַּם אִם לֹא רוֹאִים עָלַי". פּוּנְץ' וְעַלְמָה הֵם כֶּלֶב וְכַלְבָּה. הוּא כְּבָר מְבֻגָּר, הִיא עֲדַיִן יַלְדוּתִית. הוּא קָטָן וְשָׁחֹר, הִיא גְּדוֹלָה וּבַעֲלַת עַיִן כְּחֻלָּה וְעַין חוּמָה-צְהֻבָּה. הֵם גָּרִים לָהֶם בְּבַיִת חַם וְאוֹהֵב בַּכְּפָר. פּוּנְץ' וְעַלְמָה יְסַפְּרוּ לָכֶם עַל עוֹלָמָם, עַל הָאֲהָבוֹת וְעַל הַמַּחְשָׁבוֹת שֶׁלָּהֶם, וְתוּכְלוּ לְהָבִין שֶׁגַּם כְּלָבִים שְׂמֵחִים וַעֲצוּבִים, אוֹהֲבִים וּמִתְרַגְּשִׁים, מַמָּשׁ כָּמוֹנוּ. זֶהוּ סֵפֶר מְלֵא קֶסֶם וְיִחוּדִי בִּיכָלְתּוֹ לְהַעֲבִיר אֶת מַחְשְׁבוֹתֵיהֶם שֶׁל כְּלָבִים בְּצוּרָה הֲכִי נֶאֱמָנָה וְאוֹתֶנְטִית, וּבְעִקָּר מְרַגֶּשֶׁת – עֲבוּר כָּל אוֹהֲבֵי הַכְּלָבִים בַּאֲשֶׁר הֵם.