בואנוס איירס, איסטנבול

הוא רומן מכתבים ומיילים מרהיב, הנרקם באמצעות תכתובת בין דמויות, שרובן שייכות לשני ענפים של משפחה מורחבת, אחת המתגוררות בארבע ארצות בשלוש יבשות.מן המכתבים והמיילים, הנכתבים בתקופתנו, נצרפת אט-אט סאגה משפחתית, שמוקדה ההיסטורי והרגשי הוא תחילת המאה העשרים.הסאגה הזו כוללת רגעים רבים של הזדהרות, יופי עז וקסם נעורים פורץ גבולות. אבל גם מעשים שלא ייעשו, שגוררים שובלים של בושה ואשמה, שבני המשפחה מתקשים להתמודד איתם., משוררת, שבואנוס איירס, איסטנבול הוא ספק הפרוזה הראשון שלה, פותחת בפנינו צוהר לעולם יהודי, שזכה עד כה לביטויים ספרותיים דלים, וחושפת בו רבדים נסתרים של עושר וגיוון אנושיים.הישג ספרותי נוסף, הניכר בכל עמוד ועמוד בספר, הוא סגנונו. סגנון לירי פיוטי המגיע לפסקות של קסם ויופי. את הקריאה בספר אפשר לדמות לשמיעת קונצ׳רטו משובח לפסנתר המבוצע בידיה של פסנתרנית דגולה.נולדתי לפני הזמן, ולכן בקופנהגן, בבית החולים של הנזירות. כתינוקת בסלסלה טיילתי עם אמא ברחובות של איסטנבול, כשאבא נוסע בפיאט הצהובה בדרך הארוכה של אירופה. אחי נולד כשהייתי בת שנה, וגדלנו בירושלים: בקומונה בעין כרם, בדירה צפופה ברחוב רש״י, בבית עם גינה בשכונת תלפיות. בבית שמענו את השיחות של האינטלקטואלים המהגרים, בספרדית, צרפתית וגרמנית. הלכנו לגן ילדים של מוזיקאים, ובשבתות הלכנו למוזיאון, לעיר העתיקה ולים. כתבתי שירים וסיפורים כבר כשהייתי ילדה, ובגיל 17 פורסם השיר הראשון שלי בעיתון ״כל העיר״. הייתי מדריכה בשומר הצעיר, והיום אני מורה לספרות. יש לי בן ובת, ואנחנו חיים בירושלים הרת-הפורענות. פירסמתי שלושה ספרי שירה, אבל יותר מכול אני כותבת מכתבים, בסגנון הישן והיפה, כשיש דברים שלא מספרים, אבל לעולם לא משקרים