יורים ולא בוכים : המיליטריזציה החדשה של ישראל בשנות האלפיים

מאז האינתיפאדה השנייה הלכה והתפתחה בישראל מיליטריזציה חדשה, שמקורה בפרדוקס: ככל שישראל מתמודדת עם הגבלות בין-לאומיות רבות יותר על שימוש בכוח צבאי, וככל שצצות לו חלופות מדיניות וצומחת כאן חברת שוק המעמעמת את הילת שדה הקרב, כך מוסדות המדינה והכוחות התומכים בה מתאמצים עוד יותר לחזק את הלגיטימציה הציבורית להפעלת כוח ולהקרבה צבאית. התוצאה היא מיליטריזציה מסוג חדש. "יורים ולא בוכים: המיליטריזציה החדשה של ישראל בשנות האלפיים", ספרו המאתגר ביותר של חוקר יחסי צבא-חברה פרופ' יגיל לוי, מציע מיפוי רחב ומקורי של מאפייני התופעה, שלא זכו עד היום לדיון ממוקד בספרות הישראלית. בין השאר, הוא בוחן כיצד התפתח שיח אלימות חדש של הצבא, "מלמעלה למטה", המתפאר בהפעלת כוח; על איזה רקע הקבוצות החברתיות המאיישות את הצבא טיפחו, "מלמטה למעלה", שיח אלימות דתי-לאומני, המתגאה בהפעלת אלימות; וכן כיצד משתמשים מוסדות המדינה דווקא בתופעות ליברליות, דוגמת רגישות לחללים, הפמיניזם ואפילו שיח זכויות האדם כדי לבצר את הלגיטימציה להפעלת כוח. "יורים ולא בוכים" גם מציע תשובה מקורית וחדשנית לשאלה כיצד מצליחה ישראל לשמר במשך עשרות שנים את שליטתה בפלסטינים, ואינו מסתפק בקביעה הנדושה השכיחה בשיח הציבורי, כי ההקצנה לימין היא ההסבר להתמשכות שליטה זו. הספר מיועד לחיילים ולחיילות בהווה ובעתיד ולבני משפחותיהם. הוא מבקש לבאר, להם ולציבור כולו, את המשמעות המלאה והאמיתית של מהלכים מורכבים שנוקטים המדינה והצבא, מהלכים שלעיתים מוסתרים מהעין הציבורית תחת מעטה הקונצנזוס של אהבת המולדת. -- מהכריכה האחורית