איה ושבע האבנים הקסומות

אַיָּה וְחַדַּת־הַקֶּרֶן שֶׁלָּהּ, עִמָּנוּאֵלָה, יוֹצְאוֹת לְמַסָּע לֵילִי כְּדֵי לְבַקֵּר אֶת מִשְׁפַּחַת חַדֵּי־הַקֶּרֶן בְּמָקוֹם נִסְתָּר וּמֻפְלָא. אִמָּהּ שֶׁל עִמָּנוּאֵלָה מַעֲנִיקָה לְאַיָּה קֻפְסָה מַרְהִיבָה וּבְתוֹכָהּ שֶׁבַע אֲבָנִים. כָּל אֶבֶן שׁוֹנָה מֵרֵעוּתָהּ וְכָל אַחַת בַּעֲלַת כּוֹחַ קָסוּם, שֶׁיָּכוֹל לְשַׁנּוֹת חַיִּים.מָה תַּעֲשֶׂה אַיָּה עִם הָאֲבָנִים וּמָה תִּלְמַד עַל עַצְמָהּ בְּעִקְבוֹת הַמַּסָּע הַזֶּה?פְּנִינָה לֶייְבָּה הִיא אָמָּנִית וּמוֹרָה לְאָמָּנוּת, שֶׁאוֹהֶבֶת לִיצֹר, לִכְתֹּב, לְצַיֵּר וּלְגַלּוֹת קְסָמִים שֶׁמִּסְתַּתְּרִים בְּתוֹךְ אֲבָנִים. ”אַיָּה וְשֶׁבַע הָאֲבָנִים הַקְּסוּמוֹת” הוּא סִפְרָהּ הָרִאשׁוֹן.