נחושת ונהר

עכַשְָׁו תּרִאְיִדָּג חוֹצֶה בְּשֶׁקֶטאֶת הַמַּיםִ הַכּהִֵיםזוֹרֶה עַל סְבִיבוֹתָיוגִּצֵּי זָהָב בָּאֲפֵלָהלא פּוֹחֵד כְּלָל לַעֲברֹ בַּמַּיִםהַסְּתוּמִיםכָּל זֶה לא נוֹגֵעַ לְנַפְשׁוֹהוּא שָׁט הוּא מֶלֶךְבַּתְּהוֹםמַבְקִיעַ בְּכָנָף שְׁקוּפָה***"בְּתוֹךְ הַטִּיחַ הַנּקְלָף שֶׁל הַחַיִּיםהַדָּתִיִּים שֶׁלִּי נִבְנֵית קוֹמָהשְׁלמֵָה"שיריה של נעמה שקד הם כוח מלא דימויים. כל דימוי הוא התרחשות של יופי, של עדינות, של גאוּת, של כאב. אבל במקום ללכת בתלם מעיזה המשוררת להוכיח את הבולט שבדברים: שירה היא לא זו שמריעים לה. שירה היא ציפור בלי ירח, מגששת את הדרך שלה, נסחפת בשיטפון, "נטרפת בקירות", בוערת.ונִפרשׂ עולם שירתה: היא הפָּנִים. הרעד. הגעגועים. הזעם. האמונה. החוסר אמונה. מעין מסעות של סתירות וניגודים. שירתה היא תפילה. התשוקה לגעת בדבר האמיתי. היא אושר מלא הכרת תודה לאלוהים על עולמו הירוק, שאין בו רבב."וַאֲנִי שָׁטָה וּמְרַצֶּדֶת עַל מַיִם עֲצוּמִיםגּוֹאה אֶל חַלּוֹנוֹת הַמּוּצָפִים בְּזֹהַר יָם"