קראו לי אושר

מפגש אקראי במסעדה שבה הוא עובד זורק את יונתן עשרים שנה אחורה, אל מאורעות ילדות שהתאמץ לשכוח.הוא שב ומתמודד עם יחסי אהבה-שנאה שלא נפתרו מאז ימי בית הספר, ונאלץ לצאת למסע כמו-בלשי בעקבות טראומה אחת מושתקת.הצלקות שנחרתו בגילאים המוקדמים הללו ניכרות גם בחייו הבוגרים: בניסיון להגן על בנו היחיד, מיכאל, ובמערכת היחסים התובענית שבינו לבין גרושתו.בה בעת יוצר יונתן קשר תמוה עם קבצן, חבר בקבוצה של חסרי בית בעלי כוונות מעורפלות, הפושטת על רחובות העיר. כל אלה מעמתים אותו עם שאלות על אחריות והורות, כאוס ויציבות, ומטשטשים את הגבול שנמתח בין חוץ לפנים.הוא סיפור עדין וחסר פשרות, המתחקה אחר הילדים החולמניים שהפכו למבוגרים נבוכים למדי, שלעולם אינם שייכים ממש. מבוגרים שפציעות ישנות – פיזיות ומנטאליות – עדיין מעכבות אותם.  (1992) הוא משורר (איך עושה תהום, פרדס, 2018) וסופר המתגורר בירושלים. אחד מהזוכים בתחרות הסיפור הקצר של הארץ ובפרס רעיית נשיא המדינה לשירה עברית. זוהי יצירת הביכורים שלו בפרוזה.