מכתב משומקום

"אדם לא מוכר נרצח, ורוצחיו נעלמו עם גופתו." האדם הזה היה אבא שלי. הייתי כבת חודש כשנעלם. גדלתי בצל סוד היעדרותו. אמי לא הזכירה את שמו מעולם. שנים רבות חלפו עד שמצאתי באקראי מכתב משנת 1946, שקיבלה אמי מהמשטרה הפולנית. המכתב מתאר את נסיבות הירצחו של אבי בתוך תחנת המשטרה בעירו, שנה אחרי ששרדו את השואה. "לא יספרו לך את האמת," אמרה לי הקוראת בקלפים, איתה התייעצתי כשהחלטתי לצאת בעקבות הרוצחים. אך הרצון לגלות את התעלומה שאפפה את חיי היה חזק ממני, והוציא אותי למסע מפתיע ומרתק - שהיה גם מסע פנימי של חוויית חיים בבית של שורדי שואה, אפוף שתיקה, סודות ועצב אינסופי. המסע המופלא הפגיש אותי עם אנשים ומקומות, כשנוכחות אבי המת מערבת מציאות ודמיון, שהרי המתים נוכחים בחיינו באופן בו החיים לא יצליחו לגעת, לעולם. *** "'מכתב משומקום' נולד כדי להפר שתיקה רבת שנים... לומר את מה שלא נאמר, את מה שאסור היה לומר; לנסות למסור עדות לאירוע טראומטי שנקבר תחת השתיקה – רצח אביה של המחברת, אלתר פרימר, כשנה לאחר תום מלחמת העולם השנייה, עם חזרתו לעיירתו הפולנית יידלינסק... אחד האמצעים המרכזיים הוא ריבוי קולות המנסים לספר, כל קולו ומבעו... את סיפור ההיסטוריה המשפחתית של המספרת בכלל ואת סיפור האירוע המושתק בפרט; שני הקולות העיקריים – של המספרת ושל האב המת – מסמנים מרחבים שונים: האחד, קולה של המספרת, מגולל על פי רוב את ההתרחשויות המציאותיות (יומן המסע לגילוי רוצחיו של אביה). השני, קולו של האב המת, בוקע ממעמקי הדמיון: בלשון פיוטית מלווה האב את מסעה של בתו, את מחשבותיה ואת האירועים המרכזיים של חייה, ובכך מרכך אותם, מסייע הן לה והן לקוראים לנסות לתפוס את מה שאינו נתפס: אירוע הרצח, הרוצחים עצמם, הקרובים שמתו במלחמה; החיים שנמשכים בצל האובדן; רגשות האשמה, רגשות החרטה, הכעסים ועוד... כוחו של כתב היד הוא ביכולת לאסוף את שברי הרגשות, החידות, הקולות, התשובות – ולספר באמצעותן סיפור: להתוות עלילה משמעותית, רבת רבדים ועשירה." ד"ר דפנה בן צבי