האם בזמן של סכסוך יש אוזניים הפנויות לשמוﬠ שירה וסיפורת בלשון השנייה? והאם אנחנו מבקשים שהיצירות המתפרסמות כאן ײקראו כיצירות ספרות ותו לא, ללא קשר לסכסוך? או שהספרות יכולה לומר לנו דבר-מה ﬠל הסכסוך, ויש לקרוא אותה דווקא מתוך הסכסוך והמפגש האמביוולנטי בין השפות? הלוואי שיכולנו לטﬠון כי אנתולוגיה משותפת שכזאת, ﬠברית-ﬠרבית, מקור-תרגום, פלסטינית-יהודית, היא אלטרנטיבה של "ידידות ושיתוף“, או המשך לﬠבר ארוך של “חיים יחדיו“. הלוואי שיכולנו לטﬠון כמו מחמוד דרוויש כי הכרת השירה תקרב את הפיכת הלב ואת סוף הסכסוך. כל שביכולתנו לומר הוא שביקשנו שהאנתולוגיה הזאת תהיה רגﬠ של ﬠתיד מדומיין, דו-לשוני, ﬠברי־ﬠרבי. אך זאת בלי לשכוח את תלת הלשוניות של ההווה: "והכל בשלוש שפות: ﬠברית ﬠרבית ומוות.
זמינות
זמין לרכישה/השאלה ב-1 מקומות
היה הראשון לכתוב ביקורת
ספרים דומים