על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על השואה

יש לי עוד הרבהמה לומרומה לכתובעל השואה. שישה מיליון סיפוריםהמהווים, מבחינתי,חיים שלשישה מיליון יהודים ויהודיות. קדושים.וקדושות. אבל אני מעדיף כעתלהחריש. אתם מבינים,קשה לי נורא עם הזיכרון. וליתר דיוק:עם אינסוף הזיכרונות, ושברי הזיכרונות,ורסיסי הזיכרונות, וקרעי הזיכרונות, שאין להם מילים,שאין כל דרך טקסטואלית, ורבאלית,הגיונית,לתאר אותם.קשה לי כל כך,יום וליל,יום וליל...לשאת אותם בתוכי. לחיות עם כולם בי. כמו מוות על גבי מוות, בתוך מוות,מסובך במוות, מלופף כל כך - בקשרים אינסופיים,בלתי ניתנים להתרה -במוות... כמו עצים כבדים מדי,אינני יכול לסחוב את כולם עוד עלגבי,בנשמתי. אני רק אדם אחד, רגיש מאוד,חלש. למזלי יש לי את הציפרלקס -אינסוף ציפרלקס -וכך אני שורד. בדרכי,כך אני קיים. ציפרלקס ועוד ציפרלקס,זיכרון ועוד זיכרון,סיפור ועוד סיפור,חיים ועוד חיים,סוף ועוד סוף,עד אינסוף - ואז עוד - עד אינסוף. עד אינסוף. עד אינסוף... ויום אחר יום(ולילה אחר לילה...)אני שואל את עצמי אתאותה השאלה:המנקרת,המבלבלת,הברורה-בתשובתה-רק-לכאורה: על מה אנחנומדבריםכשאנחנו מדברים עלהשואה?