דוד וגוליית

כְּשֶׁהִתְקָרֵב גָּלְיָת, הוֹצִיא דָּוִד בִּמְהִירוּת אֶת הַקֶּלַע וְאֶחָד מֵחַלּוּקֵי הָאֶבֶן מִיַּלְקוּט הָרוֹעִים. הוּא הִכְנִיס אֶת הָאֶבֶן לְתוֹךְ הַקֶּלַע, סוֹבֵב אֶת הַקֶּלַע וְיִדָּה בְּכוֹחַ אֶת הָאֶבֶן הַמְּחֻדֶּדֶת. הָאֶבֶן טָסָה בָּאֲוִיר הַיְשֵׁר לְמִצְחוֹ שֶׁל גָּלְיָת וְנִכְנְסָה עָמֹק לְתוֹךְ הַמֵּצַח הֶחָשׂוּף, וְגָלְיָת נָפַל עַל פָּנָיו אַרְצָה לְלֹא רוּחַ חַייִּם.דָּוִד רָץ לְעֵבֶר גָּלְיָת, הוֹצִיא אֶת הַחֶרֶב הַגְּדוֹלָה וְהַחַדָּה שֶׁל גָּלְיָת מִנְּדָנָהּ, וְהֱנִיפָה אֶל עָל בִּתֵרוּעַת נִיצָּחוֹן.