גבול הרוח

אָדָם הוֹלֵךְ מִטַּעַם גַּבּוֹ לְאָחוֹר,רַגְלָיו מִתְאַמְּנוֹת מֵחָדָשׁכִּרְצוּעָה הָעֲתִידָה לִמְתֹּחַאֶת הַזְּמַן אַחֶרֶת. מַדּוּעַ לָלֶכֶת לְאָחוֹר בְּדֶרֶךְ הָרַבִּים?כְּדֵי שֶׁיִּרְאֶה לְלֹא הֶרֶףאֶת הַדְּבָרִים שֶׁאוֹתָם הוּא עוֹזֵב,עַד שֶׁהַמֶּרְחָק לֹא יַתִּיר. מַדּוּעַ אֵינוֹ מִסְתּוֹבֵב לְהַנִּיחַלְעֵינָיו הָרוֹאוֹת לְהוֹלִיכוֹ?כְּדֵי שֶׁלֹּא יִבָּהֵל וְיִבְרַחמֵהַמָּקוֹם הַמַּגִּיעַ אֵלָיו. בין דרך הרבים לדרך היחיד, בין המקום הנעזב למקום שאליו הולכים, בין בהלה קיומית לראייה מפוכחת, גבול הרוח, ספר השירה ה־13 במספר של מירון ח. איזקסון, מתבונן באהבה בחיי אדם ובמחשבתו המתרוצצת, המבקשת אחיזה בזמן המתמעט. כדרכו של איזקסון, ההגות מסתמנת בו מבין קווי המתאר של היומיום, והאפשרות כי השלם נובע דווקא מן הפגום מניעה את הרוח בנתיביה, המוכרים והחדשים כאחד.