מבורכת

אימי מתה בבית החולים לבדה, לקראת סוף נובמבר 1977. לא ידעתי על אשפוזה ועל מה שקדם לכך. בשנות ילדותי היה בליבי חור שחור במרחב הגדול הזה שנקרא "אימא". אֵינוּתָהּ הייתה נוכחת יותר מאשר נוכחותה, נפקדת קבועה מחיי היומיומיים. מזון, מעון, מלבוש, מורה ומרפא – אלו חמשת הממים שאבא דאג שיהיו לנו תמיד. אלו לא חסרו לנו בילדותנו. עד שנישאתי אבא גם היה מגיע אליי לביקור קבוע מדי שבוע, בכל מקום שבו גרתי. למרות זאת, בחוויה שלי נשארתי לבד. העושר של חוויותיי במהלך השנים הוא שהביא לי את האושר הצרוף שאני חווה כיום. ארבעת ילדיי הנשואים, הנכדים והנינים שזכיתי בהם הם המקור לשמחה בחיי. רציתי לספר לעצמי ולמשפחתי מה היו מאורעות חיי עד שהגעתי להיות מי שאני כיום – סבתא, קדרית ומורה לאומנות. כך נולד הספר מבורכת, שבו אני מציגה קטעי ילדות, מחשבות ותהיות על הוריי שנפקדו מחיי, ומתארת את תהליך ההתגברות והקמת החיים החדשים.