עץ המנגו מדמם כתום

צלילות פואטית שורה בספר שיריה הרביעי של אסתי בר, והיא ממשיכה להעניק מילים מזוקקות ושירה לירית המדגישות את ה׳אני׳ שלה, תוך התמקדות בחוויות אישיות בחייה.בחמשת שערי הספר בר מוליכה אותנו מן השער הראשון לב פתוח לאהבה, בו היא מזקקת במילים רגשות של ברית הזוגיות, אל צעדי תום של שיר, שם היא מנהלת בנפשהשיח ארספואטי על השירה ומהותה, ובשיר בכפית של חיים מתבוננת על החיים – מתום הילדות ועד לצער הגלום בתודעה בדבר מגבלות הגוף ומורכבות הזקנה, ובכך כדבריההיא מעבירה לנו פואטית ”תחושה של כוונה אלוהית” (עמוד 41), ובשער הרביעי התרעה מבועתת, היא כותבת:אֲנִי רוֹאָה כָּל הַיּוֹם מְרֻבָּעִים שֶׁל תְּמוּנוֹת חֲלָלִיםוּמַלְבְּנִים שֶׁל מִטּוֹת עֲלֵיהֶן פְּצוּעִים מֵהַקְּרָבמַלְבְּנִים לְבָנִים עַל אַדְמַת הַקֹּדֶשׁוַאֲנִי רוֹצָה לִרְאוֹת מַלְבֵּן שֶׁל דֶּלֶת יְצִיאָה מֵהַמַּרְאוֹת הָאֵלֶּה.כך היא ממחישה כי שירה נועדה לא רק לתאר אלא גם לשנות והיא משתפת אותנו במערבולת הרגשות שפקדוה בעקבות נוראות שבעה באוקטובר. שערי הספר מסתיימים בפרחי אור שמלתי שם מובעת הראייה האופטימית בחיים ובמורכבותם, הגלומה ברוח האנושית – וזו קבלה שנובעת מתוך עוצמה והיא זו שתוביל לכמיהה לאור ולשלמות קיומית.מסע פואטי זה, ממצב של קושי להשלים עם עובדות החיים המרות למצב של פיוס וקבלה, מקבל ביטוי מתומצת בשם המיוחד – ”עץ המנגו מדמם כתום”: עץ המנגו החושני, כסמל לאיתנות, ליציבות ולזקיפות, מדמם והוא כנפש הפצועה, אך הדימום אינו בצבע הדם אלא דווקא בצבע הכתום – צבע מלא חיוניות והתלהבות, ללמדנו כי אף שמסענו בחיים רווי מכשולים וצער והוא מדמם, הרי ההתגברות והפיוס מובילים להשלמה, לאור, להשתוות ולשלמות קיומית.