המועדון

"בגיל שישים וארבע הרגשתי עצבנית, לחוצה, קצרת רוח – הכול העיד על כך שהגיע הזמן לפרוש מן העבודה. פחדתי מן הפרישה. פחדתי מן הזמן הפנוי שיעמוד לרשותי. פחדתי מן הזיכרונות שיציפו אותי וירסקו את הקליפה הדקה של שפיות שבה נאחזתי."מצאתי את עצמי נוסעת במשך שש שנים, פעמיים בשבוע, לפסיכיאטר בשכונה מרוחקת מן המרכז הסואן שבו אני גרה, שופכת עליו ללא מעצורים את כל ייסורי ומכאובי. מצאתי את עצמי מספרת לאדם זר דברים שכלל לא ידעתי שהם קיימים ורוחשים בי. סיפרתי לו על בני המת הממשיך לחיות בי, על לימודי ועיסוקי שהיו למרכז חיי, על נישואי המוקדמים וגירושי המאוחרים, על הגברים שהיו ולא היו בחיי, על ילדותי ברומניה ועל התבגרותי בישראל, על האהבות והקנאות, על התיקונים ועל ההחמצות – וגם על הנחמות". היא סוציולוגית בהכשרתה, שהתמסרה לתיקון חברתי: היא הייתה בין מייסדי עמותת "אנוש" והקימה את המועדון החברתי הראשון של פגועי נפש בישראל, את שתי"ל (שירות תמיכה וייעוץ לארגונים במסגרת "הקרן החדשה לישראל", שאותה ניהלה) ואת "המרכז הישראלי לעזרה עצמית". בכנות וללא התחשבנות מתארת רמון את המכשולים שעמדו בדרכה ואת ההישגים שנזקפו לזכותה.ספרה של מרתה רמון מיועד לכל מי שחושב שהוא בודד בהתמודדותו עם בעיה שהנחית עליו הגורל; לאנשי המקצועות הטיפוליים ולמטופליהם; ולכל מי ששוקל להרים את נס השינוי והשיפור החברתי.