יהודים, אנוסים ו'נוצרים חדשים' בספרד

במהלך ימי הביניים היה חצי האי האיברי גיא חיזיון למפגש היסטורי יוצא דופן בין בני שלוש הדתות המונותיאיסטיות הגדולות: היהדות, הנצרות והאיסלאם. קיומם של בני שלוש הדתות הללו על אדמת ספרד מתייחד באופיו ־ יהודים, נוצרים ומוסלמים חיו אלה בצד אלה ולא אלה בקרב אלה; במשכו ־ כשמונה מאות שנים, ובאינטנסיביות של קשרי הגומלין התרבותיים, החברתיים והמדיניים שנכונו ביניהם. במשך רובם המכריע של ימי הביניים לא התקיים בספרד שלטון מדיני אחד, והארץ היתה מפולגת ליחידות מדיניות שונות, מהן נוצריות מהן מוסלמיות, שנאבקו זו בזו. ואולם חרף מאות שנים של לחימה עיקשת התקיים בספרד רב־שיח תרבותי בין תושביה השונים. ההיסטוריה של ספרד מתנודדת בין שני קטבים: מחד גיסא עולה מבין דפיה עולם פלוראליסטי ופתוח; מאידך גיסא קמה בה "חברה רודפת" שחתרה לכונן מערכת מונוליתית והומוגנית תחת שלטון הצלב. היהודים היו קבוצת מיעוט, שהורשתה לחיות בקרב חברת הרוב - הנוצרית או המוסלמית - בתנאים מגבילים ומשפילים. בעיני הנוצרים נתפסו היהודים כ"עדי האמונה" כמי שמעידים בעצם קיומם ההיסטורי על אמיתותה של הבשורה הנוצרית מזה ועל מעמדם הנחות של מי שדחו את הבשורה הזאת מזה. היהודים לא היו אפוא רק מיעוט נסבל בקרב חברת הרוב הנוצרית, אלא חלק בלתי נפרד מהמערך האידיאולוגי והתרבותי שלה. אשר על כן, אסור היה לפגוע בהם ואף לא לכפות עליהם את הטבילה לנצרות. אף על פי כן ניסתה הכנסייה, בדרכים מדרכים שונות, לשכנע את היהודים להמיר את דתם. ואכן, בשלהי ימי הביניים נדמה היה כי ניסיון זה צלח בידה. בעקבות הרדיפות הקשות שרדפו הנוצרים את היהודים, נוכח הניהיליזם הדתי שפשה בקרב מי שהעדיפו את האמת הפילוסופית על קיום מצוות הדת, ונוכח מתקפת הפולמוס הנמרצת, שבאה לביטוי בעיקר בהטפותיהם של הנזירים המנדיקנטים, המירו אלפים רבים מיהודי ספרד את דתם. ואולם האם אכן היתה זו הצלחה? כלום נקלטו "הנוצרים החדשים" הללו בקרב חברת הרוב הנוצרית? זה נושא דיוננו בספר זה. מחברת הספר, פרופ׳ עליזה מיוחס ג׳יניאו, מכהנת כפרופסור להיסטוריה באוניברסיטת תל־אביב, בחוג להיסטוריה כללית, ועומדת בראש תוכנית הלימודים הכלליים והבין־תחומיים בפקולטה למדעי הרוח של אוניברסיטה זו. נושא עיסוקה המרכזי הוא הפולמוס בין יהודים לנוצרים בספרד של ימי הביניים.